google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0

חן דה-גרסיה – אגרוף תאילנדי

22 במאי 2015

אימא לעידן (12), אור-רן (6), קורן (6)

השכלה: תיכונית

עיסוק מקצועי: בעלת סטודיו לעיצוב עוגות

 

לתאם ריאיון עם חן היה כמעט כמו להיכנס לזירת קרב באגרוף תאילנדי.

בכל פעם מחדש לא ידעתי אם חן תגיע לריאיון או לא.

גורם האי וודאות מרחף מעליה כל הזמן: לפני הריאיון, במהלכו ובסיומו.

אישיותה הקוטבית חושפת בפני איך אישה אחת יכולה להכיל בתוכה יכולות ותחומי עניין,

מקצוות מנוגדים לחלוטין.

חן מתקשרת אלי בעודה מחנה את הרכב, ואני מכוונת אותה במורד המדרגות לריאיון המיוחל.  

אי אפשר שלא להבחין ב"לוק" הגותי  המשולב עם עדינות ורוך : שיער שחור ארוך וסמיך,

עיניים ירוקות ממוסגרות באיפור שחור, גופיית רשת ,  ג'ינס קרוע, מגפיים שחורים וגבוהים,

שרשרות חרוזים עמוסות מעוטרות בסמלי שמשות, צמידים מרשרשים, מיני טבעות,

וחיוך מתוק עם יופי של בובה.  

חיתוך דיבורה של חן משלים את ה"לוק" הקשוח של מתאגרפת תחרותית.

כוס תה נענע מלווה את הריאיון ואנחנו מתיישבות בסלון ומתחילות לקלף שכבות.


גדלתי כבת זקונים בקרית מוצקין לאימא ספרית שהייתה רוב הזמן בבית ואבא קבלן צנרת.

שני האחים שלי מבוגרים ממני בשנים רבות והייתי הילדה הקטנה בבית. בגיל 10 עברנו לנתניה – פולג

בעקבות העבודה של אבא שלי. בפולג, הסביבה החברתית הייתה שונה מזו של הקריות,

אך ידעתי להסתדר עם כולם. הייתי ילדה חברותית, ובעלת חברים רבים, כאשר תמיד הייתה לי

חברה הכי טובה BFF. אני זוכרת את עצמי כילדה שמחה, שובבה, גולשת על סקייטבורד,

רוכבת על אופניים, מתרוצצת, סוג של "טום בוי" ובנוסף משחקת בברביות, גומי, ומשחקי בנות.


אני מצליחה לזהות מבעד חזותה ה"גותית" של חן, את הרב גוניות שבה,

את יכולתה להיות בשני קצוות בו זמנית ולחיות איתם בהרמוניה.

להיות ילדת טום בוי שמשחקת בבובות, לחוש  שייכות בין שכונות וחבורות ילדים

בעלי אופי שונה לחלוטין וליהנות משני העולמות.


 איזו תלמידה היית? ומתי התחיל החיבור לספורט?

 

הייתי תלמידה בינונית, לא זוכרת שהשקעתי בלימודים יותר מידי. הייתי עם קוצים בטוסיק.

סיימתי 12 שנות לימוד, חסרה לי רק בגרות אחת… במתמטיקה.

ספורט היה המקצוע האהוב עלי, בעיקר ריצות קצרות. אהבתי להתחרות בריצה,

אני ממש יכולה להרגיש את המתרחש בתוכי לפני תחרות,

הריגוש הזה, אני מתה עליו ומתחברת אליו שוב היום מחדש.


חן מתארת בקצרה ובפשטות את מהלך חייה, מדי פעם מגניבה חיוך

שמבליט את עצמות לחייה הגבוהות ומסגיר את פנימיותה המורכבת.


היית מגדירה את עצמך כאדם תחרותי? ומה קורה כשאת לא מנצחת?

 

ועוד איך תחרותית, אוהבת תחרויות, תחרויות אלה החיים שלי, שם אני נושמת, ומרגישה חיה.

גם כשלא ניצחתי בתחרויות בבית הספר זה תמיד משך אותי כלפי מעלה,

דירבן אותי לנסות עוד פעם ועוד פעם, עד שאצליח. כמו שאת מבינה, אני לא מוותרת בקלות.


חן לא נרתעת מכלום. היא מתארת בנונשלנטיות את היכולת שלה להסתדר בכל מצב,

להתקדם מכל תחרות, ובעיקר לסמוך על עצמה.


התגייסת לצה"ל, מה קורה שם?

 

חלום!

תקופת השירות הצבאי שלי היא תקופה מדהימה.

אני מאותרת לקורס מדריכות כושר קרבי, ומכירה בצבא את החברות שלי לחיים.

חברות נפש שישנות איתי באוהל חצי שנה, והולכות איתי עד היום.

הוצבתי כמדריכת כושר לבנים. אני זוכרת שהסתלבטו עלי ולקח לי זמן להבין את זה

אבל אז… נתתי להם בראש.

אני מדריכה בנשמתי, אוהבת ללמד, לעזור, לתמוך, ולראות תוצאות בשטח.

כשהחניכים שלי הצליחו לעבור מכשול שלימדתי אותם זו הייתה חגיגה בעבורי.

לאחר השחרור  הורי  התגרשו. אבי נשאר לגור במרכז ואני עברתי עם אימי לקריית אתא.

כעבור כשנה כבר שכרתי דירה לבדי והייתה לי עבודה מסודרת.


ללא ספק חן החלטית ויודעת שהיא צריכה את העצמאות שלה


 

D8H_6712

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

…………………………………………………………………………………………………………………………………………

 

 

 

מה קורה הלאה?

 

הכרתי את עמרי, בעלי, בחוג לריקודי סלסה. עמרי שצעיר ממני בשלוש שנים היה המדריך בחוג.

חודש בלבד לאחר שהכרנו כבר  עברנו לגור ביחד, והחלטנו להתחתן זמן קצר לאחר מכן.

הייתי הכלה הכי כלתית שיש, לבשתי שמלה נפוחה של נסיכות עם נצנצים שעיצבתי בעצמי;

מאוד שונה מאיך שאני מתלבשת היום. עמרי הוא ההיפך הגמור ממני.

אני להבה גדולה ובוערת.

בעבר נלחמתי בלהבה הזו, ניסיתי לווסת אותה, להקטין אותה, רציתי להיות כמו כולם.

למרות שאני מאוד אוהבת את הלהבה שלי, הבנתי שמסביב יש חברה ומוסכמות ואני  צריכה להתנהל בהתאם.

 


אני חשה שהלהבה של חן בוערת בה. ואני סקרנית להבין איך חן מתחברת חזרה לאש שבתוכה


 איפה נכנסת האמהות לחייך? ואיך היא משפיעה עלייך?

 

עברנו לגור בכרמיאל, זוג צעיר עם חובות ומשכנתא. עמרי חזר לשרת בצבא קבע, ואני בהיריון עם עידן.

לאחר הלידה של עידן הפכתי לאימא הכי אימהית  שיש.

האמהות כשלעצמה ביגרה אותי: הביאה עימה אחריות, הבנתי שאני כבר לא רק לעצמי.

האמהות הגיעה אלי באופן טבעי, הרגשתי שכיף לי, פלא שמלווה בטוטאליות.

לא נפרדתי מהילד שלי לרגע, ולאחר הלידה אני מחליטה לא לחזור לעבודה.

אני לא מתאמנת,כמעט ולא קונה לעצמי בגדים, אין לי חברות, אני טוטאלית- רק עידן ואני.

מנקה את הבית כשהוא עלי, לא משחררת אותו, שומרת עליו כמו עיט.

גם כשעידן גדל אני לא מרפה, מלווה אותו לכל מקום. הלהבה שלי דועכת- אני רואה לנגד עיני רק את עידן.

ועידן מחזיר לי אהבה, אני מחוברת אליו ואני בעננים רק ממנו, הוא כל עולמי. עמרי כמעט ולא נמצא בבית,

ואני בתפקיד ה"אימא" במלוא מובן המילה!


כשחן מספרת על עידן, היא קורנת מאושר

הלהבה של חן שבינתיים דעכה, הפכה לגחלים שלוחשות לה כי יבוא יום והאש תחזור,

וכשהיא תחזור היא תהיה חזקה מתמיד


הריתי שוב על מנת להביא לעידן אחים.

הריון שני,  תאומים,  ואני מתרגשת מחדש וסקרנית לראות את הפלא הזה.

אני מתפעלת מפאר היצירה, ולוקחת החלטה שזה הזמן של הילדים שלי ונשאבת לאימהות עד הסוף.

עדיין לא עובדת, לא מתאמנת, אין לי כמעט חברות, לא מתלבשת ולא יוצאת.

אני מחליטה להישאר עם מורן וקורן בבית והם צמודים אלי שלוש שנים, עד אשר שהם נכנסים לגן.

 

עיצוב עוגות? מאיפה זה מגיע… מתי זה פוגש אותך?

ומתי הספורט מזדחל בחזרה לחייך?

 

יום הולדת שבע לעידן, ואני מחליטה לעשות עוגה מעוצבת. קונה את כל מה שצריך ופשוט מתחילה לפסל.

ככה גיליתי את כישרון הפיסול שלי.

חברה שזיהתה את הכישרון מדרבנת אותי לפתוח עסק ומשם הכל מתחיל להתגלגל.

אני טסה למיאמי ללמוד קורס לעיצוב עוגות בבצק סוכר, פותחת אתר אינטרנט, מתחילה להעביר סדנאות,

והעסק מתחיל לרוץ. במקביל לכך שהילדים הקטנים בגן,

אני מתחילה לחזור ולהיות חן של פעם.

חוזרת לספורט ומשחקת כדורשת במשך שנה וקצת. חוזרת להיות מוקפת בחברות.

הלהבה שהצטמקה מתחילה לגדול.


אני מנסה לחבר את כל חלקי הפאזל ולהרכיב תמונה שלמה של חן:

אימא טוטאלית, כישרון פיסול ועיצוב, ספורט, חברות ולהבה שחוזרת לבעור


עד האגרוף שום דבר לא התחבר לי, הייתי על סוג של אוטומט, כלואה בתוך עצמי.

היום, לא הייתי מוותרת על הלהבה שלי, על התכונה הזו.

שוב, במקריות שאין שנייה לה, חברה מציעה לי ללכת איתה לחוג אגרוף ואני מצטרפת.

אחרי פחות מחודשים אני מקבלת הצעה ממאמן הקבוצה  לעלות לזירה ולהתחרות.

אני מתלבטת שניונת, ומחליטה ללכת על זה. האגרוף מבחינתי הוא הגשמת חלום.

תמיד קנאתי בספורטאים שעולים לתחרויות, וחשבתי שלא אוכל כבר לממש  את החלום הזה.

אני עולה לזירה, והריגוש של חן הילדה, שמתחרה בריצה, חוזר ובגדול.

אגרוף הוא ספורט אינדיווידואלי- אני עם עצמי בזירה.

מפלס האומץ והחתירה שלי לניצחון מתחיל לעלות, ואני נכנסת למקום התחרותי יותר ויותר.


עיניה של חן לחות ובורקות בזמן שהיא מתארת את זירת האגרוף, והיא ממשיכה בלהט


 

D8H_6574

 

 

 

 

 

 

 

…………………………………………………………………………………………………………………………………………

 

הזירה היא ריגוש, כיף, הישגים, תעוזה, אומץ. הזירה היא העולם שלי,

כשאני עולה לזירת הקרב אני לא שומעת כלום מבחוץ, טוטאלית לעצמי. בזירה אין משחקים,

יש ת'כלס ואותנטיות, אין מסכות, יש את מי שאני באמת, הכול נקי מרעשים.

דברים מתחילים להתחבר לי, וחן חוזרת להיות חן האמיתית, מצאתי את המקום שלי!.

לעמרי יש את החיים שלו, בעבודה ובכלל, ואני ממשיכה לגדל את הילדים, לפתח את העסק ולהתאמן.

לאט לאט אני נהיית עצמאית יותר ויותר. אני מעלה הילוך וממש עפה על זה.

המאמן שלי מאמין בי, מכוון אותי לתחרויות ואני מתחילה להתפתח מנטאלית, גופנית ורגשית.

בזירה אני חייבת להיות בשליטה מחשבתית וגופנית, חייבת לדעת מה אני עושה, להיות מפוקסת,

ולהשתמש בטכניקה מושלמת.

כל קרב הוא ממלכת אי הוודאות,  וזה חלק משמעותי מההנאה והכיף שלי.

אני נגשת לתחרויות לבד מתוך בחירה, לא נותנת לאף אחד ממכרי ללוות אותי.

היום אני יודעת שאני רוצה את ההצלחות שלי לעצמי!, הן רק שלי.


ה"לבד" הזה שאת מציינת, למה כל כך חשוב לך להדגיש אותו? מה המשמעות שלו?

והאם יש עוד ממנו במקומות אחרים בחייך?

 

באופן טבעי מייחסים את ההצלחות שלי לכל מי שסובב אותי. אני מוצאת את עצמי מתנצלת ומסבירה

איך אני מצליחה לשלב גידול ילדים, ניהול עסק, ואימונים תחרותיים. שאלה שחוזרת על עצמה

מאז נסעתי לתחרות אליפות העולם בתאילנד לפני מספר חודשים, היא כיצד בעלי אפשר לי לעשות זאת.

איך השארתי למשך חודש וחצי אותו ואת הילדים לבדם? שנים רבות הקדשתי את עצמי לגידול הילדים,

דבר שנראה ברור מאליו. גם עכשיו כשאני מתחרה, הילדים נמצאים אצלי במקום הראשון,

ולמרות הכול, אפשרתי לעצמי לנסוע, להגשים חלום, ולהתחרות באליפות עולם לבדי.

לקחתי חופש מכולם ונסעתי לחודש וחצי שהיו חוויה בפני עצמה,

קטפתי מדליה של מקום שלישי וחזרתי מסופקת לילדים שלי.

הלבד הזה בא לידי ביטוי בעוד מקומות בחיי: לפני כשנה הוצאתי לאור

ספר פנטזיה בשם "סודות המעמקים" בתהליך שביצעתי באופן עצמאי לחלוטין,

ואני מתנדבת במשטרה מתוך רצון פנימי. אני קנאית לכל העיסוקים הללו שיישארו רק שלי ואני גאה בהם.


תוך כדי שחן מספרת על ה"לבד" וה"עצמי" שלה, אני תוהה כמה עיסוקים יש לכל אחד מאיתנו,

שהם רק שלנו. בכמה מהם יש הבדלות של ה"אני" שלנו, שבא לידי ביטוי באופן אוטנטי,

כך שאנו יכולים לומר "הנה אנחנו במלוא הדרנו". בעוד שחן החלטית,

אני מוצאת את עצמי מתלבטת ומהרהרת עד כמה רחוק אני מוכנה ללכת עם

החלומות האישיים שלי.


ואיפה את בעוד חמש שנים? אני מפתיעה את חן בשאלת השאלות…

 

לא בא לי לדעת!, זה כל הכיף


חן שלפה את התשובה הכי אותנטית שיש, כמה שניות של שקט

ואני רואה עליה איך המחשבות מגיחות והיא הודפת אותן.

אני מקשה עליה ומבקשת שתתאר לי את סדר היום שלה בעוד חמש שנים.


לא עושה תכניות, כל מה שהגעתי אליו היה במקרה ואני נהנית מהדרך

 

איזה מסר היית רוצה להעביר לקוראים?

 

לעבוד מתוך שמחה, לשלב בין עיסוקים, ליהנות, להגשים חלומות ולחיות נכון


one two three… וזירת הראיון עומדת להסתיים וחן בדרכה לאימון של שישי בצהריים,

לא לפני שהיא מדביקה לי חיבוק הגון, חיבוק כזה שמשלב עוצמה ורכות,

חיבוק כזה שמרגישים אותו עוד הרבה אחרי שהיא הולכת.


כמה שעות לאחר שנפרדנו, הודעת וו'צאפ מפתיעה חותמת את הריאיון:

בעוד חמש שנים אדע מה אעשה… בעוד חמש שנים…


© 2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*