google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0

מירי ברק – ריצה

22 במאי 2015

תאריך לידה: 15.03.1973

נשואה לרונן ואימא לשי |(13), נעם (9) וגיא (6)

השכלה: M.A פסיכולוגיה מחקרית

עיסוק מקצועי: מנהלת מותג בחברת תרופות

 

הראיון עם מירי מתקיים ביום שמש חורפי מלטף, על ה"בלקוני" (כפי שמירי מכנה אותה)

של חנות בוטיק אופניים חיפאית. מירי ממתינה לי ישובה על רצפת העץ המבוקעת,

נשענת על הגדר ושתי כפות רגליה מונחות על הקרקע. 

אני מתבוננת בה- ותחושה של אישה חזקה מהדהדת לי, אישה שמחוברת לעצמה ולמציאות.

אני מתרווחת לצידה ושואלת- אז מהיכן מתחילים? ומירי מנווטת את הראיון דרך תחנות חייה.    


ה"מפץ הגדול" אירע לפני כארבע שנים, עם המעבר מהעיר הגדולה ליישוב קטן וקהילתי.

אבי נפטר שבוע קודם לכן וכך יצא שאת הלילה הראשון בדירה החדשה עשיתי עם הקימה מהשיבעה.


מירי מדברת בקצב מהיר והחלטי על נקודת השבר והלידה מחדש בחייה.     


אני זוכרת שנה נוראית שבה אין מירי,

יש אבא שדועך מול עיניי, אימא שלא מפסיקה לבכות ומשפחה שמתפרקת.

תקופה ארוכה שבה יש רק שחור וכאב אדיר.

עם תום השיבעה אימי ואני מגיעות לטבול בים, כמנהג המסורת היהודית.

הרגע המדויק שבו אני מוקפת במים הצוננים זכור לי כרגע מזכך, טהור.

רגע שבו אני משליכה את כל האובדן, הסבל, הכאב וחושפת בעצמי

משהו ייצרי שהיה על mute. אני מרגישה איך גופי ונפשי מתרככים

ובא לי לצעוק לעולם "אני כאן!" ופשוט לטרוף את החיים.


אני מבחינה בעיניה של מירי מבריקות כשהיא ממשיכה בסיפורה          


עד לאותה נקודה בחיי, חייתי חיים מאד שגרתיים ומסודרים.

הייתי האישה של… האימא של…, אף פעם לא חייתי את ה"אני" שלי.

לא ניסיתי להבין מי אני ומה אני רוצה בשביל עצמי.

מותו של אבי הוליד את התובנה שהחיים חולפים בסך

ותשוקה עזה מכה בי להכיר את עצמי טוב יותר, לרדוף אחר חלומותיי ומאוויי.

היו דברים נוספים שגילית על עצמך בשנה שבה סעדת את אביך?         

                                            

דרך ההתמודדות עם מצבו של אבי גיליתי בעצמי כוחות נפש אדירים שעד אז

לא ידעתי שקיימים בי. 

גיליתי שיש בי את הכוח "להחזיק" את המשפחה כולה על כתפי,

להכיל את הכאב וחרף הקשיים לחשוב חיובי ואופטימי.


מירי לוקחת נשימה עמוקה, ומניחה את זרועה השמאלית על עציץ גדול, מלא באדמה

וריק מצמחייה. בהפסקה הקטנה הזו שמירי מייצרת, אני מביטה בה בהערצה גמורה

על היכולות המדהימות שהיא מגלה בעצמה ותוהה האם גם בי יש קמצוץ של כוחות כאלה…


הכוחות האלה שגיליתי בעצמי- יש בהם משהו מאד משכר ומשחרר.

אפשר להגיד שהתאהבתי בהם… ועל הדרך התאהבתי גם בבבואה שהשתקפה אלי.

איפה ומתי הריצה נכנסת לחייך? ולמה בכלל ריצה?

 

זמן קצר אחרי שעברתי ליישוב אני מקבלת הזמנה אקראית להצטרף לקבוצת ריצה חדשה לנשים.

אממ שאני ארוץ? מה לי ולריצה? אין לי כוח, אין לי אויר,

אני שונאת ספורט… אין לי מושג למה, אבל אמרתי "כן".


מירי מחייכת, משהו נינוח עובר לה בגוף ואני בעקבותיה מרפה את הכתפיים

וממתינה בקוצר רוח להמשך הסיפור.


D8H_6147

 

…………………………………………………………………………………………………………………………………………

עליה אימתנית ביער עופר, עבור בברכות הדגים של מעגן מיכאל, בואכה סובב עין איילה…

אני מתאהבת בריצה החופשית במרחבים הפתוחים, ביחד עם חברותיי לקבוצה.

הריצה הופכת לאיטה למשהו שהגוף שלי יכול לעשות…

גם אם זה איטי לפעמים וגם אם זה בחריקות או תחת מחאה…

אני לומדת שאין קיצורי דרך לשום מקום שכדאי להגיע אליו.

למה את מתחברת בתוך הריצה?            

                                                                

כשאומרים ריצה, זה מאד חד מימדי. זה ממש לא רק הריצה, אלא גם החברות בקבוצה שהופכות

לקרובות ומשמעותיות בחיי, החיבור לטבע הפראי, פרץ האדרנלין ותחושת האופוריה.

הביגוד האפנתי גם הוא עושה את שלו (מירי צוחקת).

הריצה היא מעין תהליך של מדיטציה עבורי.

בין אם אני זקוקה לשקט ומתכנסת בתוך עצמי ובין אם אני בוחרת לקחת חלק בשיח של הקבוצה-

יש לריצה אפקט מאוורר ומרגיע מאד.


כמה זמן לוקח לך להבין שהריצה זה חלק ממך?        

נדרשו כשלושה חודשי התמדה סיזיפיים עד שהשדון הפנימי הזועף נגוז ונעלם הוא הקפיד להופיע

בחמש וחצי בבוקר עם השעון המעורר וללחוש לי "מה את עושה פה? למה את צריכה את זה?

ואז הבנתי שהריצה היא חלק ממני.

מה עובר לך בראש במהלך הריצה? על מה את חושבת?                                                         

המחשבות הכי מזוקקות שלי מגיעות בזמן ריצה. משהו בחשיבה נהיה מדויק ומחודד יותר.

קורה לי לא מעט פעמים שאני מגיעה עם אג'נדה של בעיה מסוימת בראש

ובמהלך הריצה אני מוצאת את הפתרון.


ניסית לקבל את השקט והרגיעה הזו מענפי ספורט אחרים?

כי כשאני חושבת על שקט מה שמצטייר לי בראש הוא הכל חוץ מריצה…       

ניסיתי לעשות יוגה וזה לא צלח. ספרתי את הדקות עד שיסתיים השיעור.

לא הצלחתי למצוא שם את השקט הפנימי שהריצה מייצרת אצלי.

איך המשפחה והסביבה הקרובה שלך מגיבים למירי החדשה?

בן זוגי, רונן, אמר לי פעם: "מאחורי כל אישה שמעיזה יש גבר שתומך בה".

הוא מאד מפרגן לי וזה בכלל לא מובן מאליו.

אנשים שהכירו אותי קודם לכן מופתעים מהמטמורפוזה שעברתי,

מזה שאני שמה את עצמי במרכז ומהאנרגיה התזזיתית שאחזה בי.


מירי מזדקפת וממשיכה


את צריכה להבין שהריצה שינתה את חיי מהיסוד ועד הקצה.

השינוי הזה בא לידי ביטוי לא רק בזוית הצרה של הריצה אלא זולג כמעט לכל תחום.

אם עד היום "לקחתי את החיים בהליכה"- היום  אני  על "סטימולנט" טבעי, רוצה "לבלוע" את העולם:

לאכול במסעדות הגורמה הכי נחשקות, לפרוץ סינגלים חדשים בהר עם האופניים, לחזור לצלילות העומק בים,

לצאת לטרק שפספסתי בגלל האטרף של הלימודים…

רצון לטעום הכל מהכל בעולם שמלא בדברים מרגשים ומופלאים.

ויחד עם זאת- אני לא מנותקת מהקונטקסט של חיי ועושה מה בראש שלי מבלי לדפוק חשבון.

אני משתדלת להיות קשובה למשפחתי, להיות כל הזמן עם היד על הדופק על סדרי העדיפויות ולמנן

בפעילויות שאני מגדירה כפעילויות שהן שלי.

כך למשל את הריצה- אני משתדלת לעשות בשעות הבוקר המוקדמות ולא על חשבון זמן המשפחה.


אני מבינה שאת משתתפת במירוצים ושאפילו הספקת לעשות טריאתלון!


השתתפתי בלא מעט מירוצים.

יש משהו מאד עוצמתי בלרוץ ביחד עם מאות אנשים המשוגעים לדבר.

השתתפות במירוצים לא מגיעה מתוך אמביציה לשבור שיאים ולנעוץ דגל על פסגת ההר,

אלא מתוך ההנאה שבמפגש החברתי.

בגיל 40 החלטתי להמציא את עצמי מחדש ולהרשם לטריאתלון.

ההחלטה הגיע אחרי תקופה ממושכת של חוסר מוטיבציה והבנה שאני זקוקה להשראה מסוג אחר.

הטריאתלון היווה עבורי אתגר של ממש, היות ומלבד הריצה יש גם שחייה ורכיבה באופניים,

ענפי ספורט שבהם אני חלשה.

 

איך היה?             

היה קשה, אבל מדהים. חוויה עוצמתית. אין דרך לכמת למילים את תחושת הסיפוק שהציף את גופי

כשחציתי את קו הסיום ואת רסיסי האושר שמילאו את ליבי.


באיזה דימוי היית משתמשת כדי לתאר את מירי העכשווית?

הדימוי שצץ בראשי הוא של אישה פרפר. אישה בשלה, שלמה המחוברת לרצונותיה.

אישה המקבלת את עצמה על כל גווניה, על כל צבעיה, עם כל קימורי היותה.

 

ובינתיים, מה קורה במקום העבודה?   

לפני כחצי שנה הבנתי שנגמר לי הסוס והחלטתי לעזוב את העבודה.

אני מאד שלמה עם ההחלטה ונרגשת מהאופק הפרוש לפני.


תוך שניות אני מדמיינת את הכיוונים החדשים שהייתי בודקת,

והראש מתמלא ברעיונות ושאיפות כאשר כל אחת מציתה את הדמיון לבאה אחריה.


אז איפה אמצא אותך בעוד חמש שנים? אני שואלת בפרגון מהול בקנאה …

מרתק אותי העולם הטיפולי, ואני מאמינה שאמצא את עצמי בתחום הנושק לפסיכותרפיה.

לבינתיים אני מסתובבת עם רשימה של to do list ומתנסה בכל הטוב שיש לעולם לתת לי.

מה שבטוח הוא שהריצה תמיד תהיה שם.


מירי קמה מרצפת העץ ומותחת זרועותיה מעלה, מחייכת חיוך רחב של אישה פרפר

הפורשת כנפיה ומותירה  אותי מהורהרת.

השכבות הרבות שיש בה והעומק אותו הצליחה להעביר אלי באומנות של מילים ותיאורים,

נראים לי כמו קצהו של קרחון עצום בלב ים.


© 2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*