לאן את רצה? / ליאת בק

ואז פתאם אני רואה אותו. את שער הסיום.

אותו שער שעליו חלמתי והזלתי דמעות.

אותו שער שהיה נראה לי רחוק כמו הנצח.

אותו שער שתהיתי אם אצליח לחצות אותו.

בנקודה הזאת אני מגייסת כוחות אחרונים ומגבירה מהירות.

טריאתלון הנשים סומן כמטרה עבורי כ- 4 חודשים לפני האירוע.

אחרי שכבר התחלתי לשחות אבל ממש קצת. חשבתי שזה זמן מספיק כדי להפוך להיות שחיינית ברמה סבירה.

ולהיות רוכבת לא עילאית ולא מתנשאת אבל לפדל בקצב הספינינג כי הרי רכבתי קצת באמסטרדם ובאיטליה, אז מה הבעיה?

_______________________________________________________________________________________________________

_______________________________________________________________________________________________________

טוב, מסתבר שטעיתי…

אופניים רכשתי בזמן ועשיתי אימונים על הטריינר. לא תאמינו אבל על הטריינר הייתי מעולה.

לא שהבנתי מה ההבדל בין הפלטה והקסטה ואיפה כל אחד נמצא ולמה זה חשוב בכלל, אבל פידלתי.

ואז יום אחד לא בהיר ולא כהה יצאתי לרכיבה בחוץ עם קליטים. במגרש. עם מדריך צמוד. אוי כמה שנפלתי.

האמת חשבתי להמשיך עם זה, אבל ברגע שהבנתי שאני אמורה להתמודד עם זה לבד ברכיבה הקבוצתית הבאה –

החלטתי לרדת מהקליטים וגם מהקבוצה. החלטה נכונה בדיעבד.

יצאתי לרכיבות במקומות בטוחים לבד וגם עם חברות. היו המון פחדים על הכביש וגם חוסר משווע בטכניקה,

אבל למדתי לאט לאט והתחלתי להנות מזה. ידעתי שאני איטית יחסית, הייתי סלחנית כלפי עצמי כי ראיתי שיש עקומת שיפור יפה.

הכל היה טוב ויפה ממש לאב סטורי עד ששבוע לפני התחרות, לקראת סוף הרכיבה שלי, נשבר לי חלק באופניים.

ימים מתוחים של כן/לא/שחור/לבן יש חלק אין חלק, איומים/תחנונים/חנחונים ושאר ירקות וכמעט בסופו של יום חמישי האופניים אצלי.

אני יוצאת לרכיבת סיכום ומרוצה.

הכל עובד טפו חמסה בלי עין הרע והגעתי לקצב יפה. אפשר לנשום. עוד יומיים התחרות.

השחיה היתה החלק הבעייתי. לים נכנסתי לראשונה כארבע שבועות לפני התחרות. היה הרבה פחות מפחיד ממה שציפיתי,

אבל מלח זה איכס. הבנתי גם שאני אצטרך לוותר על שחיית חתירה בשלב זה ואאלץ ללכת על שחיית חזה, שם אני מרגישה בטוחה יותר.

אחרי הסימולציה , ימים ספורים אחרי גיחתי הראשונה לים, כבר היתה לי חותמת של שחיינית איטית.

הבנתי ששיפור קצב משמעותי אני לא אשיג בכמה שבועות בודדים של אימונים והחלטתי להתמקד יותר ברכיבה, בריצה ובשילוב השניים,

בעיקר לקראת התחרות.

שבוע לפני התחרות אני לא מאופסת יותר מדי. יש גם יש רעשים מסביב שלא ממש תורמים ללחץ בו אני שרויה.

אני מתוחה מאד, רגשנית יותר מהרגיל ולא מצליחה להבין איך הגעתי עד הלום.

יום לפני. מגיעה לאיסוף הערכה ולתדרוך. הים סוער ביותר ונאמר לנו שככל הנראה לא תהיה שחיה אלא ריצה במים.

תיאורטית אני אמורה להיות מרוצה, כיון שללא ספק שחיה היא עקב אכילס שלי. אבל אני לא.

אני רוצה טריאתלון אמיתי ולא טריאתלון מותאם, לא שמישהו שואל אותי כמובן.

אני נשארת עד סוף התידרוך לראות היכן שטחי ההחלפה, מאיפה נכנסים והיכן יוצאים בכל שלב בתחרות.

באופן מוזר, אני לא ממש מתרגשת. זה כאילו לא שייך לי כל הסיפור הזה. ניצבת ותו לא…

בערב אני מארגנת את כל הדברים לתחרות לפי רשימה שהכינותי מראש.

שחר בתי אמורה להצטרף אליי. אני מתרגשת ולא מתרגשת. תחושה מוזרה שכזו..אני מרגישה מוכנה מנטלית ולא פיזית.

מפחדת וגם לא. ללא ספק הטלפונים והעידודים שאני מקבלת מחברים קרובים יותר או פחות מעודד אותי.

כ-6 שעות לפני הקימה אני הולכת לישון ולהפתעתי מצליחה להרדם תוך שעה.

בוקר התחרות. קריר בחוץ. הכל מתקתק כמו שעון ואני מגיעה בזמן.

המוני נשים בכל הגילאים, אופניים, קסדות ולא מעט בלגן.

בשלב זה אני לא פוגשת ולו פרצוף אחד מוכר.

אני מסדרת את הדברים במעין אדישות, כאילו כל זה לא קשור אליי בכלל.

בתור לשירותים שאינו נגמר, כ- 20 דקות שלמות!! (8 תאי שירותים ל 1300 נשים כאילו דא?) אני פוגשת כמה מחברותיי.

כולן מחייכות, שמחות, נראות קול וגם אני. כולו טריאתלון,מה הסיפור? (רק שאני פה בפעם הראשונה).

יורדת לים. מצפה לנו ריצה בים, כי הוא סוער ביותר. שריקת זינוק ואני דוהרת.

מבינה מיד שריצה במים מעלה דופק וחבל לבזבז את מיטב האנרגיה שלי פה.

אני יוצאת מהמים בתום הסיבוב הראשון ורואה את החברות שלי ואת שחר מנופפים לי.

סיבוב שני והנה זה נגמר. רצה לשטח ההחלפה. עכשיו בעצם זה מתחיל..עכשיו אני מתחילה להתרגש

מתארגנת במהירות האפשרית ויוצאת לכיוון הזינוק של האופניים.

שוב עידוד וכמה צעקות "ליאת בק בהצלחה", לא מזהה את הקולות והפנים, אבל מנופפת לשלום כמו סלבית בגרוש ויוצאת לדרך.

ברכיבה אני מרגישה מעולה.

מתחילה די מהר אבל בקצב שמרגיש לי נוח בסך הכל ונשמר לאורך המסלול.

עוקפת אחרות ולא נותנת (כמעט) לאף אחת לעקוף אותי.

בכל פעם שמישהי צועקת לי "עוקפת משמאל" אני מגבירה מהירות ויוצרת פער.

נכנס בי הרעל הזה של התחרות ואני מבסוטית לגמרי, עד שמסתיים. בקצב הכי מהיר שאי פעם רכבתי. יש!

מגיעה שוב לשטח ההחלפה ויוצאת לריצה.

אני מוכנה מנטלית לכך ש 5 ק"מ של ריצה לאחר רכיבה יהיו לא קלים. והם לא.

ק"מ אחד מהדרך הוא על שטח חולי למדיי.

יש עליות, יש ירידות ואני לא מצליחה להנות מהריצה הזו ובטח שלא להגביר מהירות.

אני אפילו עוברת להליכות בנות כמה שניות מדי פעם.

לא אופייני, לא מתאים בתחרות.

_______________________________________________________________________________________________________

_______________________________________________________________________________________________________

אני מרגישה שדוקא הריצה, החלק שבו אני אמורה להיות חזקה יותר, פשוט צולע. תקוע -וזה מתסכל.

אני אומרת לעצמי "תזיזי את התחת יה עצלנית" וזה מצליח ל 10 שניות.

אני מנסה לומר לעצמי ש"את יכולה, הכל בראש, תיכף זה נגמר" וגם זה עוזר לי בכל פעם רק כמה שניות.

יש פער בין מה שהראש רוצה לבין מה שהגוף מצליח.

אני חושבת לעצמי שלא תירגלתי מספיק החלפות, שלא התאמצתי מספיק, שאני חייבת לשפר בפעם הבאה וש…זה מה יש להפעם.

ואני אסיים. גם אם זה יהיה הרבה יתר לאט ממה שתכננתי.

100 מטר לפני הסוף אני רואה אותו.

את שער הסיום.

אותו שער שעליו חלמתי והזלתי דמעות.

אותו שער שהיה נראה לי רחוק כמו הנצח.

אותו שער שתהיתי אם אצליח לחצות אותו.

בנקודה הזאת אני מגייסת כוחות אחרונים ומגבירה מהירות.

שחר מגיחה כ-50 מטר לפני השער, אנחנו מחזיקות ידיים ורצות בספרינט מטורף לשער הסיום.

אם ובת.

התרגשות כפולה ומכופלת.

הרגע הזה מונצח בתמונה אחת שמספרת הכל.

נחישות, אושר, אהבה, רוך, תאימות מדהימה בצעדים וניצחון אחד שלי אישי.

הכרוז קורא בשמי.

השעון נעצר.

סיימתי.

חיוך גדול.

בלי דמעות.

תם ונשלם.

טריאתלון נשים 2015

מוזמנים לבקר בבלוג של ליאת

© 2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: ליאת בק