תיכף מגיע ינואר.
בדיוק לפני שנה פנתה אליי ליאת, גיסתי, וביקשה שניצור יחד סרט לזכרו של רני דביר ז"ל.
הסכמתי מיד בידיעה שקל זה לא יהיה.
חתיכת מסע עברתי יחד עם ליבת וליאת וענבר וגילת ושרית
ועם הבנים העקשנים והשתקנים שבשביל לראות את הכאב בעיניים שלהם לא צריך מצלמה
ועם ההורים המקסימים של רני ועם האחיות המדהימות שלו
וכל החברים ובני המשפחה שהתגייסו.
צוהר לעולם של אדם שלעולם לא יהיה עוד כמותו.
רני היה נוף ילדותי.
השכן של אחי.
תכול העיניים ובעל החיוך התמידי.
תמיד שם.
עכשיו כבר לא.
זה תופס אותך במקומות לא צפויים, כמו עכשיו.
שישי בערב, שניה לפני הארוחה המשפחתית.
אני יושבת על המחשב ודווקא MILES AWAY מחליט להתנגן.
כבר לא MILES AWAY, אלא כאן ועכשיו.
את השיר הזה שמעתי כל כך הרבה פעמים ב-REPEAT כשערכתי את הסרט
וזה ישר זורק אותי שוב אל סצנת הסיום בגלילי הכותנה כשהילדים של כל חבורת האנשים המשגעת הזאת ממשיכים את המסורת של שבת רני.
במהלך הצילומים וההכנות התאהבתי ברני כי זכיתי להכיר אותו לעומק.
זה מוזר להכיר ככה בן אדם.
לצחוק למשמע סיפורים שלא הייתי חלק מהם אבל עכשיו כשאני שומעת אותם (הרי מור"קים חייבים לספר יותר מפעם אחת)
אני מרגישה חלק מהם, אבל אני לא.
אחי גדול ממני ב-14 שנים, כך שחבורת ברנר שלו היא סוג של מודל חיקוי עבורי.
הנסט שהקמתם שם בברנר הוא גל-עד, הוא המורשת של רני, מורשת שהיה לי הכבוד להציץ אליה דרך העדשה ובכלל.
© 2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: אורית גוטליב, תמונה: אורית גוטליב
כתיבת תגובה