אני עדי גוט בת 20, עושה שירות לאומי כמעט שנתיים בעמותת צער בעלי חיים בישראל תל אביב.
מאז ומתמיד אהבתי בעלי חיים, מגיל 10 אני רוכבת על סוסים וכיום אני ברמה מקצועית.
האגודה מקבלת אליה גם סוסים וחמורים שעברו התעללות הזנחה ונטישה אני הסייסת של האגודה ותפקידי למצוא להם בתים
ולהביא אותם למצב שיהיו מוכנים לקבל מגע יד אדם ולתת להם אהבה ולחנך אותם שעכשיו לא יפגעו בהם שמצפה להם עתיד ורוד.
לפעמים אני מדברת איתם ומספרת להם על קשיים שלי והם מקשיבים.
כל בעל חיים שזקוק לעזרה ונמצא במצב של פחד, אני נמצאת שם בשבילו.
כדי שיידעו שבני אדם לא רק מתעללים יש גם כאלה שמושטים יד מחבקים ואוהבים.
מאז שאני זוכרת את עצמי סטיגמה הייתה מנת חלקי בכל מקום שבו רגלי דרכה.
ישר היו אומרים לי שמנה, גוש שק תפוחי אדמה, בטטה, גושה, עדי גוש וכדומה…
כל אלו היו מנת חלקי בחיי מהגן, בית הספר היסודי וכן…. גם בתיכון.
אף פעם לא הרגשתי בנוח עם עצמי,
שלא לדבר על להביט במראה… ובטח לא לקנות בגדים בקניון (הבילוי החביב על בנות גילי).
תא המדידה היה משול לגיהנום עבורי.
הביאו לי מכנסיים וחולצות במידות לא הגיוניות ואומרים:"תנסי תמדדי זה יהיה מדהים עלייך בול המידה שלך".
ברוב הפעמים הובילו אותי לחנויות בגדים המוגדרות ל"אנשים שמנים".
מידות ענקיות שכאלה …ושם הרגשתי עוד יותר נורא עם עצמי.
השלט ברוכים הבאים למועדון היה מעליי.
אני לא רציתי להיות חלק מהמועדון הזה.
מועדון גדול מידי שהכניס אותי להרגשה של "באמת זה מקומי? כאן? בתוך ג'ינס מידה 46?"
כך הבעתי את יסוריי המצפון שלי כשאני מייבבת לעצמי ונמצאת בתחושה של חוסר תקווה.
אבא שלי ראה שאני סובלת, ראה שקשה לי, ולא יכל לעבור הלאה ולהתעלם מכך.
באחד הימים התקשר אליי והודיע לי: "יש לך פגישת היכרויות עם מאמנת כושר".
הרגשתי איך האדמה סוגרת עלי.
אני זוכרת איך אני אומרת לעצמי: "או יופי עוד מישהי שתטיף לי כמה אני לא בריאה וכלום לא יצא מזה".
שאלתי את אבא שלי "איך קוראים למאמנת?"
הוא ענה לי "צאלה". "השם נשמע לי מוכר…", עניתי לו בשיא הרצינות.
נזכרתי בתקופה בה הייתי צופה בתוכניות טלויזיה של "לרדת בגדול" כשבכל פרק הייתי זוללת את כל המטבח.
ומייד הבנתי מי זו צאלה ות'אמת ממש התרגשתי, תמיד רציתי לפגוש מישהו מהמאמנים שאימן בתוכנית.
הנה מאמנת קבוצת "הכחולים" בעונה השלישית הולכת עכשיו לעזור לי:).
הגיע יום המפגש הראשוני, אבא שלי ואחי הקטן באים איתי.
אנחנו מגיעים ל"חוויה האולימפית", בתל אביב שם היא מאמנת.
נכנסים לחדר כושר מאוד אינטימי וקטן,
מעט אנשים, מוזיקה טובה, ומעט מכשירי אימון שהיו חדישים.
הרגשתי את הדופק שלי, לא ידעתי למה לצפות… ואולי אף פחדתי.
מהחדר יצאה אישה בלונדית, מתולתלת, עם עיניים ירוקות כחולות, שרירית ורזה וקראה לנו להיכנס.
פתאום הבנתי שזו היא.
אני, אבא שלי, ואחי הקטן נכנסים לחדר, לוחצים את ידה ומתיישבים.
מתחילים לגלגל שיחה שזרמה בנעימים.
סוף כל סוף הרגשתי שמישהו מבין אותי,
שאני לא נמצאת בחקירה.
צאלה שיתפה אותנו שהיא הייתה שמנה בעברה
שגם לה הציקו, שגם איתה דיברו בלי סוף על המשקל…
אני לא יכולתי להסתכל לה בעיניים, הרגשתי ממש מובכת מעצם הסיטואציה.
מידי פעם הרמתי את ראשי והיו רגעים בהם המבטים שלנו הצטלבו, שלי ושלה.
משהו בה הרגיע אותי נפשית ופיזית.
הבטתי לתוך עינייה והבנתי שאני והיא נמצאות עכשיו בתחילת הדרך שלי.
הגיע הרגע לעלות על המשקל.
צאלה שאלה אותי ברגישות: "את רוצה שניהיה לבד?"
הנהנתי בראשי, לא הייתי מסוגלת לחוש שוב השפלה מול אבא שלי ואחי.
הם יצאו מהחדר ונשארנו שתינו.
ומשם כבר היסטוריה…
לאימון הראשון הגעתי בהרגשה של …הנה שוב אני מתחילה משהו שלא יצא לי מזה כלום.
למה אני עובדת על עצמי שוב ושוב.
ובכלל עדיף שאשב בבית ואעשה מה שעשיתי תמיד.
האימון הראשון עסק בהכרות הדדית,
צאלה חיזקה אותי ועזרה לי להתחיל ולהאמין בעצמי.
אני זוכרת את הרגע בו עלינו על ההליכון, התחלתי ללכת מהר והנשימות התגברו, הרגשתי כמו שק תפוחי אדמה שזז מצד לצד.
צאלה ביקשה לראות איך אני רצה: "בואי ננסה להעלות מהירות לחצי דקה, ריצה קלה"…
הריצה הקלה הזו כמעט גמרה אותי והרגשתי שעוד שנייה שק תפוחי האדמה נקרע ואני איתו ביחד.
התנשמתי והתנשפתי ללא הפסק והרגשתי כאילו עוד שנייה הלב שלי יוצא לו החוצה, מניף דגל לבן ונכנע … מוותר…
בזמן שנותר מהאימון למדתי דברים חדשים כמו: איך לעבוד עם רצועות trx שנוגודות את משקל הגוף וגורמות לי בעצם להרים את עצמי.
אחרי האימון הראשון הרגשתי סיפוק קטנטן שהחל ללכת ולהתעצם.
אני זוכרת שלא הפסקתי לספר לכולם שאני מתאמנת אצל צאלה אברוני המאמנת מספר 1 בארץ!
הקולות מסביב היו מגוונים למדי…
היו שעודדו שאצליח והיו גם שאמרו שיהיה לי קשה מידי ושאפרוש.
עברתי משברים רבים במהלך התהליך, בעיקר משברים עם עצמי איך להצליח בכוחות עצמי לבד.
כל פעם כשהייתי צריכה לעלות על המשקל בתחילתו של האימון,
התפללתי לאלוהים שאולי באמת עכשיו יוריד ממני גרם או שניים כדי שארגיש טיפה יותר נוח עם עצמי.
אחרי תקופה לא ארוכה השתפרתי, והצלחתי להפתיע אפילו את צאלה,
זה התרחש כשהראתי לעצמי שיש לי מה לתת, ושאני נותנת את הנשמה שלי בכל אימון לא פחות ולא יותר.
הרגשתי איך אנחנו מתחברות יותר ויותר, מעבר לאימונים צאלה שימשה לי כחברת נפש,
עזרה לי לצאת מהמקרר כשלא הייתי צריכה להיות בו נתנה לי כתף וחיבוק חם ואני התחזקתי מיום ליום.
אני אוהבת אותה כמו אחות גדולה שלא הייתה לי מעולם.
אחרי הרבה אימוני כושר ועליות ומורדות במשקל, הצלחתי לרוץ קצת יותר מהפעמים הקודמות.
יום אחד כאשר הגעתי הביתה אחרי יום עבודה עמוס, הלכתי לבדוק דואר. וראיתי מודעה על מירוץ גבעתיים…2014
באותו רגע חלפה בי מחשבה שטותית… רגע אולי אני גם אנסה, אולי באמת ארשם.
איך אעשה את זה לבדי, לא אין מצב…
צילמתי את הפלייר ושלחתי אותו לצאלה, שאלתי אותה אם להירשם…
תשובתה המיידית הייתה "ברור… ואני עושה את זה איתך ביחד, את תצטרכי לתת מעצמך ולהתאמן חזק כדי לרוץ 5 קילומטרים".
החודשים שלפני המירוץ כללו הכנות הגדולות שהיוו קושי עצום עבורי, לא ויתרתי לי, התאמנתי לפי תוכנית אימונים ולא עצרתי לרגע
הכנתי את עצמי פיזית ונפשית לאירוע הגדול הזה.
ביום האירוע פרפרים בבטן, אני זוכרת שקמתי מוקדם, חולצת המירוץ הייתה תלויה על הכיסא שלי בחדר והתלבשתי והתארגנתי.
צאלה אספה אותי בבוקר הייתי בלחץ, לחץ טוב וחיובי, היא חיזקה אותי ואמרה לי שהיא תעזור לי בכל שלב במירוץ.
10 דקות לפני הזינוק ואנחנו עדיין מחפשות חנייה באזור ולא מוצאות…
צאלה אמרה לי עדי צאי לזינוק ניפגש שם, אני אגיע כשאמצא חנייה.
רצתי בספרינט לקו הזינוק וזה היה בדיוק בזמן שספרו את הספירה לאחור…
כשהגעתי לקו התחיל המירוץ ופתאום הרגשתי שמישהו נגע בי בגב זו הייתה צאלה מסתבר שהיא מצאה חנייה מהר,
טסה לקו הזינוק ומצאה אותי לא מוצאת את עצמי לבד כרגיל:).
הריצה החלה, ואני רציתי לתת את הכל על ההתחלה צאלה הרגיעה אותי לשור כוח לסוף.
לאורך כל המסלול היה לי קשה, אפילו מאוד לשמור על קצב.
כשעצרתי צאלה הגיחה מאחוריי ונתנה כמה דחיפות עם הידיים ואמרה:
"את לא עוצרת את לא מוותרת לעצמך אני פה איתך ואת לא מפסיקה עד שאת לא רואה את קו הסיום".
עלייה אחרונה דופק גבוהה בהתרגשות שיא, סוחבת את עצמי ו 103 קילו שהיו איתי,
רואה כבר את הסוף הנה זה כבר נגמר רק עוד כמה מטרים!!
פתאום ראיתי את אבא שלי………
וכשהוא ראה אותי רצה ומתקרבת לסיום הוא צרח מהתרגשות ובכה, לא האמין שהבת שלו מסיימת תכף מירוץ 5 קילומטר.
כל הגוף שלי בער, הרגליים היו כמו גחלים לוהטות על הכביש החם, כל צעד היה חם יותר מהשני,
וביחד צאלה משכה לי את היד קדימה הסתכלנו אחת על השנייה
היא עקפה אותי, הוציאה את הנייד במהירות וצילמה אותי חוצה את קו הסיום.
נגמר לי האויר ועברתי את קו הסיום בהליכה.
צאלה חיבקה אותי חזק בהתרגשות עצומה והדביקה לי נשיקה על הלחי הביטה בי ומחאה לי כפיים.
באותה השנייה הבנתי שיש בי את הכוח לנצח כל דבר בחיים.
נהנתי כל כך פתאום ורציתי שוב את החוויה הזו.
אני יכולה באמת להגיד שגיליתי בתוכי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי, אין דבר העומד בפני הרצון!
אבא שלי כשהיה מטיף לי על המשקל לפני התהליך אמר לי משפט שאני זוכרת ממש עד היום:
"כשתרגישי את לא בנוח עם עצמך ותרצי לעשות שינוי כל הכוח יפרוץ ממך ברגע שתדעי שככה זה לא חיים את תשני את עצמך מקצה לקצה".
בשילוב דיאטה מתאימה וספורט השלתי מעצמי 20 קילוגרמים.
אני מרגישה ממש וואו…
אני סופסוף נכנסת לבגדים שאני הולכת לחנויות רגילות שאני מסתכלת במראה ונהנת ממה שאני רואה.
היום אני יודעת בוודאות שתמיד אעסוק בספורט לא רואה את עצמי בלי ריצות ובלי אימוני קרוספיט קשים שגורמים לי להרגיש הכי חזקה שיש.
אני שואפת להגיע רחוק והנה כבר גמעתי 10 קילומטר במירוץ לילה תל אביב עם צאלה
ובמרתון עוד 10 הפעם לבד כי הגיע הזמן שאני ארוץ לבד הכנתי את עצמי למירוצים האלה וצלחתי אותם בכיף ובהרגשת סיפוק אדירה!
אין לי מילים לתאר מה אני מרגישה כשאני מדברת על זה.
הכל צף לי המחשבות בתחושות וההתרגשות מכל דבר חדש שקורה לי בחיים החדשים שאני עיצבתי ויצרתי לעצמי
אני מרגישה שעכשיו התחלתי לחיות את החיים כפי שאני רוצה, שאני כובשת יעדים ויש עוד יעדים בדרך …
עוד חמש שנים… אם תשאלו אותי…
אני רואה את עצמי מסיימת את מרתון תל אביב ומתחרה בעוד הרבה מירוצים ובאליפות הארץ לכושר גופני!
אני מנצלת כל שנייה כדי להנות בחיים.
חושבת איזו גאווה במיוחד בשביל עצמי!
צלחתי שינוי גדול למען עצמי.
ככה ניפצתי את הסטיגמה שלי!
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: עדי גוט תמונה: עדי גוט
אין כמו קבלה עצמית. כשאת מקבלת את עצמך את לומדת להעריך והכי חשוב לאהוב את עצמך ואין דבר יותר חשוב מזה בעולם. מאחלת לך שתכבשי כל יעד שתציבי לעצמך כי החיים מלאי הפתעות וכל רגע שעובר לא חוזר אז…למצות למצות למצות . מדברת מניסיון .גם אני הייתי שם .
וואווו קראתי וחייבת לציין שעלו לי לא מעט פעמים הדמעות בעיניים…ריגשת בטירוף!
ואפשר רק מהכתיבה שלך לראות שיש לך עוד כל כך הרבה מה לתת לעולם!
מדהימההה כל כך גאה בך על כל התהליך, העבודה הקשה, שלא ויתרת לעצמך ובמיוחד שלא התפשרת על החיים שלך!
את כותבת בצורה מרגשת וורואים שבאמת הוצאת את הלב שלך כדי להביע להרבה אנשים מה הם גם יכולים לעשות עם רצון ואמונה, ווואו שמחתי ממש לקרוא, העולם כולו פתוח לפנייך ומחכה לך…
מאמינה בך וגאה, בהצלחה בהמשך אלופההההההה ☺
עדי כל כך מרגש לקרוא את הפוסט שלך, כל כך הרבה תובנות נפלאות ואנרגיה וכוח ואמונה . עברת דרך ארוכה והוכחת לעצמך שאין דבר העומד בפני הרצון. היכולת המדהימה הזאת שנמצתא בנו פנימה מביאה אותנו למחזות רחוקים שהמוח לא מכון לקלוט. אבל הכל נמצא בתוכך א רק צריכה לגלות את הכח הפנימי הזה ואז רק השמיים הם הגבול.
מאחלת לך שתשברי שיאים חדשים ותרקיעי לשחקים .
חדש באתר
על הבלוג
לקראת גיל ה- 40, נחשפתי לעולם הספורט.
בנוסף לפז"מ חיים, חיפוש תמידי אחר ה"שקט" בשילוב חיבור של השילוש הקדוש: ה - mind, ה - body וה - spirit.
הגיעו מחשבות, תובנות, והאומץ להעיז ולהביא בלוג זה לחיים.
מה בבלוג?
תערוכת צילומי נשים בגיל ה"פריחתי", חיבורן לעולם הספורט כפי שהוא בא לידי ביטוי בריאיון משותף.
סיפורים מהחיים שלי, שלכם, של כולנו.
תמונות, אירועים קטנים כגדולים מעוררי מחשבה וכאלה שמצאתי בהם עניין.
המלצות וראיונות עם מומחים מתחומים שונים.
Recent Posts
אנחנו בFACEBOOK
תגובות אחרונות