החיבור שלי לספורט קרה כשהכרתי את הקרוספיט לפני שלוש שנים.
תמיד עסקתי בספורט. אבל לא ככה…
האימונים בקרוספיט מאוד אינטנסיביים. אימון עצים, מוזיקה חזקה.
מה שקורה באימונים האלה, או קורה לי בכל אופן,
זה שהם מביאים אותי לקצה, למקום שלא האמנתי שאגיע אליו.
פעם כשהייתי רואה את האימון על הלוח לפני שהתחיל, הייתי אומרת למאמן שלי: "תגיד לי, אתה משוגע??"
היום כשאני רואה את האימון, אני מחייכת ויודעת שזה רק עוד אתגר לעבור.
אני מכירה את ההרגשה של אחרי, ושמחה כל פעם מחדש להגיע אליה.
וכשזה קורה אני מתמלאת בסיפוק אדיר ובגאווה. בהעצמה אישית.
אם יש אימון קל, זה די מבאס.
אני אוהבת להגיע בסוף האימון למצב הזה שקשה לי לנשום, שאני נשפכת על הרצפה ובאים לבדוק אם יש לי דופק!
האימון הוא בקבוצה.
זה לא כמו בחדר כושר שכל אחד מגיע, מתאמן והולך הביתה.
שם כולם מכירים את כולם.
אם מגיע מישהו חדש, מצוותים אליו מישהו ותיק לאימון הראשון.
אנחנו מעודדים אחד את השני, גם אם סיימנו ונגמר האוויר. את האגו משאירים מחוץ לדלת.
אם מישהו לא מצליח באחד התרגילים, כולם ישמחו לעזור.
נוצרות שם חברויות קרובות.
בהתחלה למשפחה ולחברים שלי היה קשה "לאכול" את הספורט שאני עושה.
ראשית, הספורט הזה לא היה מוכר וכל מה שחשבו עליו זה שזה לגברים,
שזה רק הרמת משקולות ו "מה זה קשור אליך? את אישה. אישה צריכה להראות נשית! ולא עם שרירים בידיים…"
קיבלתי הרבה הערות.
לפני כשנתיים גם התחלתי בתוכנית תזונה קפדנית על מנת להתחזק ולהיראות קצת יותר טוב, מבחינתי לפחות.
וגם על זה הייתי ועודני מקבלת הערות, על מה אני אוכלת ועל מה לא, כמה ומתי.
עם הזמן, אני חושבת שכולם ראו, שבעזרת מאמץ רב, התעלמות מביקורות ובכך שהייתי נאמנה לעצמי ולדרך שלי, ככה מגיעים להישגים.
היום המשפחה והחברים מאוד מפרגנים.
יש איזושהי תחושת התמכרות.. התמכרות להצלחה.
ברגע שהצלחתי משהו חדש, אני רוצה עוד!
מתאמנת בלי סוף כדי להצליח בעמידת ידיים למשל, ואז כשאני מצליחה, יש מין אושר מטורף שמציף אותי.
שום דבר לא יעצור אותי, שום דבר לא יגרום לי להפסיק להתאמן.
למדתי שהפחדים הם כולם בראש שלי ואני יותר חזקה מהם.
© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: הדר חננאל תמונה: הדר חננאל
כתיבת תגובה