בריאות בסטייל/גלית גילמור

לקבוצה "בריאות בסטייל"

בת 40 נשואה לאלון ואמא לנועם (10.5) בן (8) ועומר (2.5).

לא מלאה, לא בריאה, שמנה!

ולמה אני משתמשת במילים הקשות הללו?

כי אלו היו המילים ששמעתי מהסביבה, מהילדים בכיתה, אפילו במשפחה שלי היו דיבורים בסגנון: "זה מבנה הגוף שלי ואין מה לעשות"…

אז אם כולם אומרים…כנראה זו מי שאני…

נולדתי לבית שמחמאות ומילים היו חסרות והאוכל היה הדרך לפנק, לשמח, לנחם…נו משפחה מזרחית טיפוסית,

רק שעלי זה לא עבד, האוכל לא שימח ולא ניחם.

אני זוכרת שהרגשתי שאני ממש רעה, גוערת באימא שלי בכל פעם שהבית מתמלא ריח עוגיות, או כשהמקרר מפוצץ בגלידות שאני הכי הכי אוהבת…מה נסגר איתי?! איזו כפויית טובה אני?!

אז כדי להוציא את כל מה שהיה לי בפנים כתבתי יומן….יומנים…כל יום של קושי נזרק על הדף,

כל יום של תסכול עם הרבה שאלות למה אני שמנה ולמה לא אוהבים אותי ולמה אין לי חבר כמו לכל הבנות היפות (איזו ראיית מציאות עקומה היתה לי).

היו לי הרבה שאלות והאשמות ללא תשובות.

חיי הבגרות שלי זכורים לי כתקופת מלחמה:

מלחמה בשומן שלי, בשנאה שלי את עצמי ובהתמודדות שלי עם הסביבה.

המלחמה הכי מלחמתית שלי הייתה להסתיר את כל מה שעובר עלי.

כלפי חוץ הייתי תלמידה חרוצה, ילדה נהדרת להורים וחברה טובה אבל בפנים, בתוכי התחוללו רגשות של שנאה וגועל.

היום כשאני חושבת לעצמי: איך הצלחת להסתיר, איך שיחקתי את המשחק?

אני חושבת שזו היתה הבושה, היא זו ששיתקה אותי.

כל-כך לא רציתי להעציב את אימא שלי, היא היתה הדמות המשמעותית ביותר בחיי, ואיך היא תגיב כשתשמע שהבת שלה לא כזו מושלמת כמו שהיא חשבה?

והסביבה, החברות…..לדעתי ידעו, איך אפשר היה שלא לשים לב לאובססיה שלי לאוכל:

ימים שלמים שבהם אני סופרת את הפירורים שנכנסים לפי בקפדנות, והדיבור הבלתי פוסק על דיאטות והרצון להיות סוף סוף רזה.

מה שמדהים זה שהיום אני זו ששמה לב לסביבה…כל בחורה שמתנהגת באותה צורה…אני קולטת בזוית עיני כמו רדאר שמזהה "הפרעות אכילה" מקילומטרים.

הייתי בגיל שחשבתי שאם רק ארד במשקל הכל יסתדר, העולם ייהפך לורוד ומנצנץ.

חשיבה שגויה וילדותית …

בדיוק מה שהייתי ילדה!!

המקום הזה הביא אותי לנסות כל דיאטה אפשרית.

זה לא היה חריג כי דיאטות היו באופנה, אז אכלתי ירקות לבוקר וקיצצתי בלחם כי פחמימה זה משמין ועוד כל מיני שטויות שעברו בהפסקות בין הבנות, ניסיתי על בשרי כל דבר.

ואחרי שכל זה לא עבד…

התחלתי לצום, שם כבר זוכרת איך אמא נכנסה לסטרס ונכנסה לי לצלחת, אפילו שלחה מרגלות בדמות החברות שיעקבו אחרי מה נכנס לי לפה.

אז היו קצת משחקים (לוקחת אוכל ומחזירה כמו שהוא) וקצת עצבים על החפירות שלה.

כשזה נעשה כבר קשה גיליתי את "השיטה", שלימים הבנתי עד כמה הרסנית וטובענית היא ….הבולמיה.

עד היום אין לי באמת מושג איך גיליתי אותה ואיך נתתי לה להשתלט על חיי אבל ללא ספק זה היה יום משנה חיים…

נזכרת בזה ונחרדת.

כל בחורה שחוותה או חווה את זה ברגעים אלו יודעת שהאשיו הוא לא האוכל, ממש לא. זה לא שאני מכורה לאוכל פשוט מצאתי דרך לברוח, לקבל קצת שקט מהמחשבות הטורדניות, מהחוסר קבלה שלי את עצמי ואת הגוף שלי.

איך לא הבנתי שזה הכניס לי מחשבות טורדניות מסוג אחר לגמרי..

הרבה תחושות של פחד ופאניקה, אין אני עושה את זה, יכול להיות שאני משוגעת? ומה עושים כדי להפסיק ומה יקרה אם מישהו יגלה…

לא הייתי דיכאונית או מדוכדכת, דווקא הייתי נערה מאוד חברותית וחייכנית

זה היה העולם הפרטי והסודי שלי, אותו תחזקתי במשך יותר מעשור.

מקום מאוד קשה להיות בו לבד.

השנים עברו, בגרתי ועדיין דיאטות (ומדי פעם נפילות) היו מנת חלקי

עד שיום אחד (יום נמוך במונחי מצב רוח) למזלי עשיתי את הצעד הבוגר והאחראי ולקחתי את עצמי לטיפול,

גם הפעם לבדי עד כמה מפתיע שזה נשמע: הפסיכולוגים נתנו לזה שם, מסתבר שהייתי "ילדה הורית" שלמעשה מתנהגת כהורה ולכן מתוך הרצון שלי לא  להדאיג ולקחתי הכל על עצמי….וואו כמה קשה.

הקלדתי באינטרנט: טיפול בהפרעות אכילה והשם הראשון שקפץ לי במסך היה של קואצ'רית מדהימה, שגרה כמה רחובות מהיכן שגרתי בזמנו עם הבן זוג.

הרמתי טלפון והיא הסכימה לקבל אותי בהקדם.

וכמו שאומרים…שום דבר אינו במקרה

אז ככה זה הרגיש, כאילו המלאך הזה נמצא שם במרחק הליכה ממני, לא במקרה ומוכן לעזור לי לצאת מהבור השחור.

כמה בכי היה שם….נהרות

וכשיבשו הדמעות ( הן חזרו אח"כ בדמעות שמחה) התחלנו לעבוד, על מה באמת מפריע לי וחסר לי בחיים.

היום אני יודעת להגיד בוודאות, שמה שהביא לחיבור שלי עם הקוצ'רית הייתה האמונה שהיא תצליח לעזור לי: היא היתה בדיוק כמוני, עברה את הדרך הקשה הזו על בשרה.

בין מפגש בכי למפגש העצמה אני זוכרת שאמרתי לעצמי: הנה "מופרעת כמוני" שהתגברה, זה אפשרי!!

מפה לשם…שנים של טיפול

שנים של עבודה עצמית של שליטה וסדר באכילה, עבודה על לשנות את דרך החשיבה שלי ולהתחיל לקבל את מי ומה שאני, ולהבין סוף סוף שזה לא מעט כמו שחשבתי כל חיי.

לאט לאט התחלתי לנשום ולראות את עצמי באור חיובי יותר: לעוף על עצמי היה פנטזיה בזמנו.

בשלב הזה הייתי כבר רזה (למרות שגם אז זוכרת שקיטרתי).

היה הבדל בתהליך, השמירה על המשקל הגיעה ממקום טוב ובריא, לא עוד צומות או איבוד שליטה, להפך מתוך שליטה ומודעות מלאה.

בדרך הספקתי: להתחתן, ללמוד לשני תארים, וללדת שלושה ילדים.

ואם היו שואלים אותי מה בכל התהליך המדהים שעברתי והשגתי בחיי הוא גם הקשה ביותר:

ללא ספק הייתי אומרת שאלו ההריונות, כל הריון היווה עבורי משימה כמעט בלתי אפשרית.

התמודדות עם הפרעת אכילה שמקננת בתוכי ומאיימת לפרוץ כמו מפלצת, כל קילו שעליתי איים על המקום שלי,

השליטה באוכל התרופפה (כי איזו הריונית לא מרגישה את הבור רעב הזה בכל שעה של היום)

הרגשתי כמו בקרב בין ההגיון שאומר: את לא שמנה! את מגדלת תינוק מושלם! אין דרך אחרת ואת תראי שזה זמני,

לבין השד הנורא שאומר לי: את שמנה ומגעילה וכל השומן הזה פה כדי להשאר ולהרוס לך את כל מה שהשגת.

אמאלהההה, פחד אלוהים!!

למזלי בפחדים האלו שיתפתי לכל אורך הדרך את הבן זוג ששמר עלי כמו נסיכה בארמון, כי הרי האוצר שלו נמצא אצלי.

דאג לומר את כל המילים הנכונות, לפנק ולתת לי תחושה שאני סקסית ומהממת יותר מכל אחת אחרת.

ואיכשהו עזר לי לצלוח כל הריון בהצלחה וקיבלתי שלוש מתנות מופלאות.

כמובן שבתום כל היריון הייתי מוכנה עם תוכנית מגירה ומסודרת איך לרדת את ה- 16 קילו שעלו:

חזרה לאימונים, חזרה לתזונה מסודרת.

הייתי חיילת טובה (או מפקדת לעצמי).

וזה עבד!

אז כדי להעצים את עצמי עוד קצת, החלטתי ללכת צעד אחד קדימה עם נושא התזונה והכושר שהפכו להיות חלק ממי שאני.

נרשמתי לוינגיט ללימודי כושר ותזונה.

סיימתי בהצלחה והוספתי לעצמי את הטייטל הזה (משום מה היה לי חשוב לקבל אותו כי עד אז עוד לא הרגשתי מספיק בטוחה לומר : אני מקצועית , אני בעלת ידע וניסיון).

אז הוספתי את התעודה לחיים שלי.

במהלך הלימודים כבר ראיתי איך החלום שלי מתגבש לו:

בחלום אני בעלת עסק לתזונה כושר וסטיילינג (כי זה המשולש הקדוש שלי):

אני נוגעת בהרבה נשים מכל הסוגים, עוזרת להן לסגל אורח חיים בריא, גורמת להן לאהוב ספורט, עוזרת להתמודד עם הפרעות..חלום ענק!

בשלב הזה הספורט (שתמיד היה בחיי) לאט לאט התעצם והפך חלק בלתי נפרד, כשהבנתי שאחרי כל אימון החיוך שלי גדל, המחשבות מתבהרות, האכילה בריאה יותר.

היי…זה יותר זול מפסיכולוג ושורף יותר קלוריות …בינגו!

אני בן אדם מאוד אנרגטי, רועש ושמח ולכן תמיד התחברתי לשיעורי אירובי, קיקבוקס וכל מה שקופצני בין כל אלה מצאתי אהבה חדשה:

הריצה!!

התחלתי לאט ובטוח וקילומטר אחד הפך לחמש, ולעשר והשיא הגיע בריצה של חצי מרתון שהיה בשבילי נצחון!

הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להכל!

היום אני מתאמנת קבועה בחדר הכושר, קמה כמו פנתר בחמש בבוקר ועושה את כל סוגי האימונים (היט, משקולות, ריצה), והכי חשוב נהנית מכל שנייה.

יום ללא אימון הוא יום פחות מוצלח בשבילי.

והתחושה היא תחושת סיפוק, אושר וניצחון.

השנה, הגעתי לגיל 40 , המטורף והמשמעותי הזה!

התקדמתי צעד נוסף עם הגשמת החלום שלי.

פתחתי בפייסבוק קבוצת נשים שמהווה תמיכה ויעוץ בנושא תזונה וכושר.

שם הקבוצה: בשם "בריאות בסטייל":

השם שאומר הכל מבחינתי כי אני חיה ונושמת תזונה, כושר וסטיילינג.

אני מרגישה שהחיבור הוא טבעי כי כשאני עושה ספורט, אני רוצה לאכול בריא,

וכאני מרגישה טוב והגוף מרגיש ונראה במיטבו אני רוצה לעוף על עצמי, להתלבש ושיראו אותי!  סוף סוף!!

הקבוצה היא יוזמה התנדבותית שלי מתוך רצון לגעת ולהגיע לעוד נשים, לבחור בדרך הבריאה.

הקבוצה מונה כבר כ-750 נשים מדהימות שרוצות לשמוע ולקחת משהו ממני. אושר גדול!!

אשמח לגעת בעוד המון נשים מדהימות.

רוצה לומר תודה על הזכות לספר את סיפורי (זה כשלעצמו סוג של הגשמת חלום).

אין מה להתעצב, הסיפור שלי אמנם מתחיל בכאב אבל הוא לגמרי סיפור של ניצחון.

זיכרו שבחיים הכל אפשרי!

גלית

לקבוצה "בריאות בסטייל"