פוקחת את עיני לבוקר חדש. החדר שלי נמצא בפתח המלון וחזיתו חלונות.
אני שקופה אל מול העולם ובכל זאת בטקס הבוקר אני מסיטה את הווילונות
ומאפשרת לערפל להגיח מבחוץ אל תוך חיי ויוצאת לחצר הרטובה.
שוב אין שמש. מנסה בכל כוחי שהעגמומיות הזו שבחוץ לא תצליח לחדור את מעטה
העור החיצוני שלי ולהגיח פנימה. ביד קלה אני כותבת מלאכה ומביטה סביב.
הנערה מהמטבח מטאטאת את שביל הגישה כשידה האחת אוחזת בכף וושינגטוניה ישנה וקצרה,
שבשינוי פורמט הפך לסוג של מטאטא.
לו לפחות מישהו היה חושב להאריך אותו היא לא היתה צריכה להיות כפופה עד כדי מחציתה.
ידה השנייה מקופלת מאחורי גבה, כאות לכניעה גמורה.
פעמיים ביום היא מטאטאה, חוץ משאר המטלות שהיא מבצעת במלון החדרים בכפר.
למעשה, היא עובדת מצאת החמה עד לכתה לישון. לפעמים בערבים,
כשאני מעיזה ונכנסת למטבח לבשל משהו ישראלי, אני רואה אותה יושבת בצד,
מלטפת את רגליה ובוכה בשקט, בלי שאף אחד שם לב. אני מחייכת אליה והיא
משיבה לי בחיוך כמו אומרת :"אם רק היית יודעת.."
ובכן אני לא יודעת ואין כאן, לעזאזל, מישהו שיכול לספר.
לפחות את כישורי הפנטומימה שלי הרחבתי משמעותית. ליבי, ליבי עליה.
ואז הסתבר לי ש-ואן, אחת החדרניות, יודעת מעט אנגלית.
נדיר. היא דלתה את כל הפרטים שידעה. כ
שהיתה הא, כך מסתבר שמה, בת 9 אביה נפטר.
אחר כך אמה עברה תאונה ונאלצה לשכב בבית.
לא היה כסף לשלוח אותה לטיפול בבית החולים ומאחר ואין עוד משפחה
הא הביאה קצת כסף וביצעה את עבודות הבית ומעולם לא הלכה לבית הספר.
– "במה עבדה?" שאלתי מופתעת ו-ואן משכה בכתפיה כמתנצלת ואמרה
שהיא מכרה עם השכנה את מרכולתה בשוק והיתה מנקה את ביתה.
כששאר השכנות בכפר העני הבינו שהילדה מחפשת עבודה הן הטילו עליה
משימות שונות והיו נותנות לה מעט מזון, לה ולאימה.
-"אל תדאגי לה הוסיפה ואן, היום היא מסודרת.
יש לה מיטה ואוכל חם ואם יהיה לה עוד טיפת מזל היא תתחתן" כאילו שזה מה שיסדר הכל.
ואז הגיע בעל הבית, שעוקב אחרי עובדיו ובציווי עיניו החזיר את ואן לעבודה.
מאז ואן משתדלת להתחמק –" אני לא רוצה לאבד את מקום העבודה שלי"
אמרה ולחשה " אפילו שהוא קמצן"
ואני חשבתי על הגדולים שהשארתי בארץ וכמה רובנו לא יודעים להעריך את מה שיש.
גם אם זה לא בדיוק נופת צופים כמו שנראה לנו שאנחנו ראויים לו.
2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: תמר, צילום: תמר.
כתיבת תגובה