מאז שאני ילדה עניינו אותי שני דברים עיקריים: בעלי-חיים, וספורט.
התחלתי להתאמן מגיל מאוד צעיר.
בכיתה ד' הייתי רצה ארבע פעמים בשבוע, עושה מלא שכיבות שמיכה וכפיפות בטן, פשוט כי נהניתי לראות את השרירים שלי במראה.
בכיתה י' התחלתי להרים משקולות, לא ידעתי כל כך מה אני עושה, ועל איזה שריר אני עובדת,
אבל היה לי חלום לריבועים בבטן, חלום קצת מוזר לילדה עדינה כמוני.
בעקבות כאבים ברגליים שליוו אותי במשך שנים, כשהייתי בת 16 גילו שנולדתי בלי סחוס בשני הקרסוליים,
מה שהוביל לשני ניתוחים לאחר השירות הצבאי, וגרם לי להכנס אפילו יותר חזק לתחום הספורט וחדר הכושר, עם ולמרות כל המגבלות שהיו לי.
לאט לאט האהבה לכושר הפכה לעבודה:
עשיתי קורס מדריכי כושר, ספינינג ,פילאטיס, קיקבוקס התעמלות בונה עצם, וכל קורס שיכל לדחוף אותי קדימה.
הרבה פעמים עלתה בי השאלה למה נולדתי ככה?
עם האהבה והרצון הזה לעשות ספורט?
רק לפני שנה, קצת אחרי שילדתי את בתי הבכורה, הכל התחבר לי. והבנתי שהגוף שלי פשוט צריך את זה כמו מים.
הסיפור שלי מתחיל כשנכנסתי להיריון.
הפסקתי את אימוני המשקולות האהובים עלי, כי אמרו לי שזה מסוכן ופחדתי שיקרה משהו התמקדתי בעיקר בשיעורי פילאטיס.
עליתי 18 ק"ג, הרבה לבחורה קטנה שכמותי, ההריון הסתיים בלידת וואקום אחרי 22 שעות של צירים,
חוויה לא פשוטה שבדיעבד הכניסה את הגוף שלי לטראומה.
חודשים לאחר הלידה, בצעתי בדיקת דם שגרתית,
באותו הערב קיבלתי טלפון מרופאת המשפחה: "תגיעי למיון דחוף- טסיות הדם שלך נמוכות מאוד ואת צריכה להתאשפז!"
לא הבנתי מה קורה, ומה זה טסיות בכלל?
רצתי למיון ומשם התחלתי מעקבים אצל פרופסור מאוד נחשב בארץ להמטולוגיה –.
כל שבוע דקירה! ולפעמים גם כמה פעמים בשבוע.
חוסר בטסיות דם נקרא ITP – טרומבוציטופניה אימונית.
לשם הבהרה, הטסיות אחראיות על עצירת דימום וקרישת דם.
רמת תקינה של טסיות בדם היא 150,000-450,000.
הטסיות שלי היו על 22,000, כשמתחת ל30,000 קיימת סכנה של דימום בעור, בריריות, באף ולעתים נדירות גם דימום פנימי – וזה כבר מסוכן.
התסמין היחיד שיכלתי למצוא בעצמי היה עייפות כרונית, שייחסתי להתעוררויות בלילה לילדה,
למרות זאת-הטיפול הראשוני שהיה להמטולוג להציע לי זה כמובן התרופה ש"פותרת" הכל – סטרואידים.
הרגשתי אבודה.
לא מספיק אני שמנה וכל הגוף שלי משתולל, אני צריכה לקחת סטרואידים.
ולהפסיק להניק… בכיתי על זה כאילו לקחו מהבת שלי את האוכל הכי טוב בשבילה.
לקחתי אותם במשך חמישה ימים , טיפול קצר וחזק.
הרגשתי הכל, או יותר נכון לא הרגשתי כלום.
הסטרואידים הפכו אותי לבן אדם חסר רגש, חסר כוח ואדיש לסביבה.
בנוסף הייתי צריכה לעבור טיפול עשרת אלפים..
סדרת בדיקות מקיפה, הכוללת לקיחת מח עצם, ומלא מלא מלא מלא מלא בדיקות דם!
באותו שלב הפרופסור רצה לברר למה זה התפרץ
ואולי זה כתוצאה של מחלה כלשהי, יאמר לזכותו שהוא בהחלט נתן לי לעבור את כל הבדיקות האפשריות.
ובזכות כך שללנו בדיקה אחר בדיקה.
לאחר טיפול ראשון הטסיות עלו יפה ל200.000 ושבוע אחרי צנחו חזרה ל30.000.
ההמטולוג החליט שאני חולה במחלה, ושאין מה לעשות,
הטיפול יהיה עוד פעם סטרואידים לטווח קצר ואם לא אז לטווח ארוך
ואם גם זה לא יעזור אז אין ברירה, צריך לכרות לי את הטחול.
לקחתי טיפול נוסף של סטרואידים במשך חמישה ימים בלית ברירה,
ותוך כדי החלטתי לחקור בעצמי את העניין.
ידעתי שאין שום סיכוי שאני כורתת את הטחול.
הלכתי לעוד שלושה מומחים לדם.
הבנתי שאני יכולה לקחת סטרואידים רק מתחת ל – 10.000 טסיות.
ואפשרי לחיות עם 30.000. אומנם זה נמוך אבל זה לא דורש טיפול.
הבנתי שכריתת הטחול ממש לא פותרת את הבעיה, ושזה ניתוח עם 60% הצלחה,
הבנתי גם שקיימות בשוק תרופות למחלה, שלא נמצאות בסל הבריאות,
והבנתי שבמקום סטרואידים אני יכולה לקבל אימונוגלובנילים שאין להם אותם תופעות לוואי כמו לסטרואידים אם בכלל.
לאחר הטיפול השני עלו הטסיות וירדו שוב והפעם ל15.000
ההמטולוג נתן לי כדורים לחודשיים, וכמובן ששוב הציע לכרות את הטחול.
חשבתי עם עצמי והחלטתי שאני לא לוקחת סטרואידים יותר
ובמקביל התחלתי טיפול הומאופטי.
שבוע לאחר מכן הגעתי אליו שוב והיו לי 240.000 טסיות.
ההמטולוג היה בטוח שלקחתי את הסטרואידים והתקשה להאמין שאני בעצם "נקייה".
מאותו רגע הבנתי שזה הגוף שמשתולל ולא שום מחלה.
ההורמונים, הלחץ, הטיפול בתינוקת, העייפות, סלידה מהמראה החיצוני שלי, ובעיקר הרגשת הלבד בתוך ארבע קירות.
הטסיות שלי עלו וירדו.
בתקופות לחץ או חולשה הופיעו סימנים כחולים ולפעמים דם ירד מהאף, לא אהבתי את עצמי… הייתי רופסת. הבטן לא ירדה.
בכיתי כשהסתכלתי במראה וחלמתי שוב ושוב על הגוף החטוב שאני רוצה לחזור אליו, ול-12 עליות המתח שאפיינו אותי.
לא התאמנתי בהרמת משקולות ואירובי כמעט שנה וחצי והתגעגעתי לגוף השרירי שהיה לי.
עברנו לגור בקיבוץ-הרגשתי שמעבר למקום רגוע יותר ליד המשפחה שלי יעשה שינוי גדול בהרגשה שלי.
הייתי חופשיה, רגועה ולאט לאט ירדתי במשקל.
חבר טוב שלי מהקיבוץ, שהוא גם מאמן כושר ותיק עם המון ניסיון, שמו בוריס, גילה לי חדר כושר חדש ואיכותי במרחק של 4 דקות נסיעה.
נכנסתי לחדר כושר והרגשתי שהכוחות חוזרים אלי, ושאני רוצה ומוכנה לחזור להתאמן ובעיקר לחזור לעצמי.
בוריס ליווה אותי באימונים הראשונים והדריך אותי מה לעשות.
נכון, אני מדריכת כושר ויודעת לבנות תכניות אימונים,
אבל כשראיתי את כל המכשירים פשוט עמדתי אילמת ולא ידעתי מאיפה להתחיל בכלל, ומה עושים.
באחד האימונים הראשונים בוריס שאל אותי בחצי צחוק: "נו.. דינה למה את רוצה שאני אכין אותך? לפאוואר ליפטינג או לפיטנס?.."
עניתי לו בקלילות: "אני רוצה הכנה לפיטנס!" זה היה החלום שלי – גוף חטוב, ריבועים בבטן.
בשביל להגיע לחיטוב מקסימלי של הגוף, צריכה להיות מטרה.
המטרה שלי הייתה להתחרות בפיתוח גוף, בקטגורית ביקיני.
ידעתי שזה ידרוש ממני, בנוסף לאחוזי השומן הנמוכים,
גם רכישת בקיני ברזילאי מהודר, הליכה על עקבים בגובה 15 ס"מ ולעשות פוזינג על הבמה,
חצי ערומה מול מלא אנשים ושופטים שנותנים לך ציון על מראה חיצוני.
תמיד הייתה לי בעיה עם התחרויות האלה, בדיוק בגלל הסיבות האלו.
ובכלל, אני די ביישנית, אבל נוגה, הילדה שלי, נתנה לי את האומץ.
כל זה קרה בסוף יולי, כשהתחרות בנובמבר, ובוריס צחק עלי "בכל כך מעט זמן? איך נעשה את זה?"
"הכל בראש" עניתי לו "הסוויץ' נעשה כבר".
אעשה הכל כדי לעלות לבמה הזאת בסוף נובמבר עם גוף חטוב. מעכשיו, אני משנה את התזונה ומתאמנת כל יום.
בדיקת דם ראשונה שלי הייתה בערך אחרי שבועיים אימונים- הייתי בשוק! 179.000 !! אושר גדול!
ככל שהתאמנתי, ככה ירדתי במשקל חזרו לי השרירים.
בחודש הצלחתי לחזור לעשות 6 מתח, בחודשיים חזרתי ל10!
וכל זה שנה וחודש אחרי הלידה.
כל שבועיים עשיתי בדיקות דם.. והופתעתי לגלות שאני שומרת על איזון.
הטסיות נשארו בטווחים של 160.000..170.000.
זה כל מה שהגוף שלי היה צריך. מה שהדם שלי היה צריך!
מהרגע שהתחלתי להתאמן הטסיות שלי נשארו גבוהות.
נעזרתי בתזונאי שעזר לי בתפריט.
ולא זזתי מילימטר מהתפריט הזה,
באיטיות ויסודיות הגוף שלי התחטב עוד ועוד ולאט לאט השגתי את המטרות שסימנתי לעצמי:
העליתי את הטסיות דם שלי, חזרתי למשקל שלי, שברתי שיא במתח (13), התחזקתי וחזרו לי הריבועים.
התחלתי להתאמן כל יום בפוזינג על עקבים!
בן זוגי האהוב שתמך בי וידע כמה אני רוצה את זה, לא הבין מה קרה בבית, כי מעולם לא הלכתי על עקבים.
הלכתי כל כך גרוע וידעתי שאם אני לא אתמיד, זה יכול להרוס לי את התחרות.
השבועיים אחרונים היו הכי קשים וההתרגשות גברה.
הצלחתי להגיע לאחוז שומן הנדרש,
הריבועים שלי מעולם לא היו מושלמים ככה! והכתפיים!! והגב!!! התאהבתי בעצמי מחדש!!!
ויחד עם זה חיכיתי ליום שאחרי כי כל כך היה בא לי לאכול סוף סוף סופלה שוקולד!!
חלמתי על זה בכל ארוחה ובכל אימון וראיתי מלא סרטונים של קרין גורן.
זהו אני שם נוגעת בחלום!
היום הגדול הגיע!
ההתרגשות בשיא!
אני מוכנה ממש!
השיער, האיפור, הצבע על הגוף! אני לא מזהה את עצמי!
ואני מוכנה כבר לאכול את הסופלה שוקולד שלי! יאמי…
הגעתי למקום רביעי מול בנות שמתחרות כבר שנים בענף
וכל מה שעובר לי בראש על הבמה זה שעשיתי את זה!
אני, דינה, שנה ושלושה חודשים אחרי לידה, בת 30, הגשמתי חלום ילדות ישן – אני חטובה ושרירית.
הצלחתי ללכת על נעלי עקב ושברתי שיא במתח,
כל אלה מתגמדים לעומת העובדה שהעליתי את טסיות דם שלי והבראתי!
אני לא צריכה לכרות שום טחול ולא לקחת סטרואידים,
אני בסך-הכל צריכה, ועכשיו יודעת שאני חייבת, להמשיך ולהתאמן!
מבחינתי אני ניצחתי!
יש לי מלא תמונות יפות, וסיפור חיים לספר לנוגה, שלמעשה, היא זו שנתנה לי את האומץ להגשים את החלום שלי!
כמו שבן זוגי אמר לי, והמשפט הזה ליווה אותי בדרך למטרה: "עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה".
המטרה הבאה שלי היא להביא לנוגה עוד אח או אחות. והפעם לשמור על תזונה נכונה ואימונים גם במהלך ההריון.
תודה ענקית מגיעה למעיין רימר שהכינה לי את הסרטון המופלא הבא, שתיעדה את רגעי אושר של הגשמת חלום, של בריאות, שמחה ואהבה:
לפייסבוק של דינה
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: דינה וצלר תמונה וסרט: מעיין רימר
.
איזו מדהימה
תודה רבה ריקי 🙂