!I WAS HERE /מיכל כהן

איך הגעתי לרכיבה…?

אני קוראת לזה משבר אמצע החיים.

מה?! איזה אמצע החיים בראש שלך?! כולה בת 33…

אז כן סטטיסטית, ואני מאמינה גדולה בסטטיסטיקות… (תשאלו את המרצים שלי על סטטיסטיקת מועדי ה-ב' שלי) אני באמצע החיים.

ככה זה כשההורים מהווים דוגמה אישית למופת לתזונה ואורח חיים בריא.

אז אימא שלי נפטרה בגיל 59 מסרטן השד (שלא נבוא בטענות לסגנון חיים)

אך המציאות כואבת לסביבה, כשהגוף קורס.

נכון בריאות לא היה הצד החזק אצלנו במשפחה.

מה הקשר לאופניים?

כל מי שמכיר אותי (קצת…) ועוקב אחרי בפייסבוק

יודע שאני לא בדיוק סמל הבריאות והתזונה הנכונה (שמישהו ייתן לאיריס ונועה טפיחה על הגב… נראה לי שהן נחנקו קצת…)

הסוויטש אצלי החל איפה שהוא אחרי שראיתי בגיל 21 מה זה טיפולים כימוטרפים.

שש שנים לאחר מכן, כשבקושי סחבתי את עצמי בעליה של התבור ברגל,

אמרתי שזה לא הגיוני כל הדבר הזה בכלל…

לא הגיוני שמישהו בגילי ובטח בגודל שלי (קלת משקל) לא סוחבת בעליה…

אז החלטתי להצטרף להליכות עם חברותי שנמצאות בדיאטה תמידית,

ואז איכשהו משום מקום הצטרפתי לבן ולבעל של הבוסית, שהיו בקטע של אופניים לסובב כנרת.

בתור ילדה אהבתי מאוד לרכוב על אופניים, זאת אומרת כשלא רכבתי בניגוד לכיוון הרמפה…

אז קצת געגועים לדו גלגלי ורצון לעשות משהו חוץ מלרבוץ מול הטלויזיה גרם לי לחשוב לעצמי …

"יאללה מה זה כבר שלושים קילומטר?!" השאלתי אופניים מחברה, טייץ מהבוסית, קסדה מאימא שלה…

מזל שהתחתונים והנעליים היו שלי.

עשיתי זאת! נכון הייתי מותשת! נכון גוועתי מרעב! אבל עשיתי זאת!

למרות שלא רכבתי אפילו פעם אחת בשנה בין סובב לסובב, בשנה לאחר מכן קניתי אופני סטיקר זולים (לי זה היה אז הון תועפות).

מסביב קראו לי משוגעת, "זה יהפוך להיות מתלה כביסה", "חבל על הכסף שלך"…

אתם יודעים, משפטי תמיכה רגילים שמקבלים ממשפחה שמפרגנת בכיף לשינוי בסגנון חיים.

הפעם הצטרפתי אליהם לשישים קילומטר… אז נכון בעליה המפותלת עליתי במדרגות, ובסוף פשוט רציתי סטייק!

זאת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה! אני והאופניים.

התחלתי לרכוב 4-8 קילומטרים בישוב בכיף, פעם עד פעמיים בשבוע והרגשתי גדולה מהסרטים.

כמה שאני צוחקת היום על התמימות שלי לגבי אותה תקופה.

ואז הסרטן חזר… הפעם בצורה אלימה עוד יותר!

7 שנים אחרי הטיפולים הראשונים, 7 שנים שבמהלכן אימא שלי טופלה "רק" במרפאות כאב ומחלקת אורולוגיה

אנחנו מוצאות את עצמינו שוב במקום כל כך מוכר… האונקולוגיה.

ואני כבר מוכנה נפשית לסבב שני של טיפולים, של להיות הבת החזקה, המלווה הבוגרת,

הרופאה המשפחתית, הכל כדי להגיע ליום המיוחל שמבשרים בו שהסרטן נעלם.

לצערי, לסרטן הפעם היו תוכניות אחרות, ולאימא שלי כבר היה פחות ופחות כוח להילחם.

כמה אפשר לסבול מכאבים בחיים האלה?

אם לא סרטן, השלפוחית, אם לא השלפוחית הכליות וכל זה כשהחיים מסביב ממשיכים כרגיל ועובדים בטירוף.

אימא שלי נפטרה כשהיא בת 59 ואני בת 29, אז סטטיסטית אני באמצע החיים…

ובזמן שהדבר הכי טוב שקרה לי בחיים היה החיבור המדהים הזה שנוצר בינינו בעקבות המחלה הארורה הזאת,

מהזכות שלי לטפל בה, ולדאוג לה לאורך כל הדרך, ומצד שני היא סוף סוף זכתה להרפות מכמעט עשור של כאבים בלתי פוסקים.

והחיים… הם לא חוזרים להיות כתמול שלשום… החיים יהיו בעלי ריק שלעולם לא אוכל למלא.

אני המשכתי בלימודי האופטומטריה שלי ועזבתי את הבית.

בתמיכה יוצאת דופן של קרוב משפחה עברתי לגור ביחידת דיור קטנה בתל-מונד.

החובות גדלו, הלימודים חירפנו אותי, והאופניים עומדים להם במקום (ככה זה כשאת לא באמת מרגישה בבית).

יום בהיר אחד, הלחץ גבר בעורקים, הפרעת הקשב הוציאה לי את המיץ העזתי לנסות לרכוב מסביב לישוב…

חייבת לציין שזה לא היה אותו הדבר ; יותר מידי אנשים מסתובבים בחוץ. אין מספיק עליות, זה פשוט לא זה!

לקוחה שהכירה אותי כבר כמה שנים בעבודה סיפרה לי על הקבוצה בשם CYCLENIX שהיא רוכבת איתם…

או כפי שאני קוראת להם "הקשישים שלי" (בשום אופן אין לזלזל בהם בגלל הכינוי).

אחרי כמה וכמה פעמים שהזמינה אותי להצטרף גיליתי משפחה חדשה.

רכיבות שבילים בעיקר בכיף כל שבת בבוקר, מאורגן ומסודר עם מוביל, עם מאסף, אין ספור צלמים,

אתר אינטרנט ודיוור אלקטרוני והכי חשוב גברים שידאגו לטפל בכל תקלה בדרך.

"הקבוצה יכולה להתקדם רק בקצב של הרוכב הכי איטי" במילים אלו טד עודד אותי, אני לא גוררת אותם.

ג'ון ואני התחלקנו על ארוחת בוקר ומאז… מנהג ארוחת הבוקר שלנו כבר מוכר לכולם.

בהתחלה חקרו אותי על כך שאני לא רוכבת עם בני גילי מהר מאוד פער הגילאים הטשטש.

היום כשחברים מציעים לי רכיבות רבות ומגוונות עדיין קשה לי להבריז למשפחה שהגיחה לחיי בזמן כל כך קריטי עבורי.

גיליתי עוד כמה קבוצות כמו "רוכבי השרון" ששם התחלתי לעבוד כעוזרת מדריך בהדרכות לקבוצות הילדים.

עבודה שממש נהניתי ממנה, מהנוף, מהספורט, מהגיוון, המדריכים השונים, החיבור לילדים

ובמסגרת העבודה התחלתי ללמוד המון ולהבין כמה דרך ארוכה עוד יש לפניי.

הגיע השלב להתקדם מעוזרת למדריכה אז נרשמתי לקורס המדריכים של איגוד האופניים.

קורס מעניין מאוד במיוחד למישהי כמוני שעדייו יחסית חדשה בתחום.

הכרתי אנשים מקסימים והרחבתי את הידע שלי ואת ההסתכלות שלי על התחום.

ברכיבות עם קבוצת הנשים של המועדון הכרתי את איריס המדהימה שחשפה אותי לעולם הרכיבה האמיתי יותר.

לסגנונות השונים, לאנשים, לנשים שבתחום, ולמה שיש לעולם האופניים להציע לי.

מאז… ועד היום הספקתי לשדרג אופניים ואני רוכבת על אופני  LIV מהממים מקרבון.

אני וחברה עשינו את הגראן פונדו ביחד על אופני שטח כאשר אנחנו נגררות מאחורה מאחורה.

כמו בסובב כנרת, שנה לאחר מכן החלטתי לקנות גם אופני כביש (חייבת לנסות גם וגם הרי זה עוד חיידק שנדבקים בו),

כדי לעשות את הגראן פונדו כמו שהתכוונו המפיקים. אז נכון רק המיני פונדו (55 קמ) אבל יש למה לשאוף.

הגעתי להבנה שכביש אי אפשר לרכוב עם חברים על אופני שטח וגם לא לבד.

כלומר אפשר לבד אבל זה פשוט לא אותו הדבר.

אז הגעתי להחלטה למצוא לי קבוצת כביש והצטרפתי ל"איקוויפ" לרכיבות כביש.

אני נהנית בעיקר מהאימונים האינטנסיביים, הרכיבות הארוכות שמות במבחן את הפרעת הקשב שלי.

בלעדיהם לעולם לא הייתי יכולה להגיד שטיפסתי את החרמון או שרכבתי 180 ק"מ במסע בית השנטי.

הילדים התחרותיים במועדון עוררו את סקרנותי והמדריכים דחפו אותי לכיוון אז נרשמתי לאיגוד האופניים,

עשיתי בדיקת ארגומטריה והתחלתי להתחרות בתחרויות.

לצערי המקצה שלי לא שופע במתחרות אבל כשיש נשים נוספות הן חזקות מאוד!

כבר שנתיים פלוס שאני משתתפת בתחרויות ומאוד נהנית מכך שיש לי מקום לבדוק את השיפור שלי,

כמה התקדמתי, וכמה אני מסוגלת לרכוב את המסלול יותר טוב ויותר מהר.

המדליות זה כבר בונוס נחמד… למרות שהייתי מעדיפה שיהיו עשויות משוקולד מידי פעם.

נכון שלרוב זה נגמר בפודיום, והיה גם מקרה מתועד להפליא שזה נגמר בנסיעה באמבולנס ותמונת פרופיל של צילום רנטגן.

מסובב הכנרת הראשון ועד היום עברו שש שנים ושני חודשים.

הספקתי לאסוף אין ספור מדליות, הרווחתי אין סוף חברים שרק רוצים זמן איכות ביחד על האופניים, חוויתי אין סוף מטורפות ומצחיקות,

יש לי ימבה סיפורים על כישלונות והצלחות.

שורה תחתונה, יש לי חיים!

אימא שלי דאגה להגיד לי כל הזמן: "תעשי מה שעושה לך טוב"…

ברור לי שהיא מסתכלת עלי מלמעלה, על כל הרפתקה באשר היא, ואני עדיין שומעת אותה אומרת לי באהבה רבה כמו שרק היא ידעה לומר זאת:

"you're nuts!"

אז בין אם הסטטיסטיקה נכונה ואני באמצע החיים, ובין אם אצליח לשבור את הסטטיסטיקה…

אני מתכוונת ליהנות ממשברי אמצע החיים שלי בגיל 30+, 40+ 50+ 60+ ואולי אף יותר.

בין אם על פודיום, בתוך סינגל או סתם בשבילים הלבנים על המצבה שלי יחרטו את אלו המילים:

" ! I WAS HERE"

תלחצו על הקישור לשיר, תגבירו את הווליום ותתנו למילים לסחוף אתכן…

ולעולם אל תשכחו להנות מכל משברי אמצע החיים!

I want to say I lived each day, until I died "

I know that I had something in, somebody's life

The hearts I have touched, will be the proof that I leave

That I made a difference, and this world will see

I was here

I lived, I loved

I was here

I did, I've done, everything that I wanted

And it was more than I thought it would be

I will leave my mark so everyone will know

I was here… "

לפייסבוק של מיכל

© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: מיכל כהן תמונה: מיכל כהן