מתבוננת במראה: מולי ניצבת אימא לארבעה ילדים, רואת חשבון, וורקוהוליקית שחוזרת הביתה בשעות הערב המאוחרות,
פריק קונטרולית, עקשנית ותמיד אבל תמיד צודקת.
האמת, שדי אהבתי את מה שראיתי. חשתי שהכל נתון לשליטתי, לרצונותיי, ולשיקול דעתי.
ואז הכל התנפץ לי מול הפרצוף…ואני אז בת 40!!!!
חרדתה של כל אימא התממש ; הבן שלי, גבי, חזר יום אחד מטיול שנתי והתלונן על כאבים ברגלו.
כעבור שבועיים חרב עלי עולמי ; הילד יפה התואר, בן ה- 14, חלה בסרטן מסוג אלים ביותר.
עשרה חודשים מאוחר יותר ערב אחד, ממש לפני שנפטר,
גבי השאיר לי אבן דרך שסללה לי את החיים ביום שאחרי: זה היה יום קשה במיוחד עבורו, הוא איבד את התחושה ברגליים!.
באותו היום הוא עבר בדיקת סיטי שהראתה כי מצבו החמיר וכי יש גרורות מרובות בגוף.
באותו הלילה הוא שאל אותי מה היו תוצאות הסיטי… ואני כמובן לא סיפרתי לו עד כמה המצב חמור.
אמרתי לו שהסיטי הראה כי אין שינוי במצב.
כעבור כמה דקות, כשלרגע חשב שיצאתי מהחדר הוא דיבר עם אלוהים בקול רם.
את השיחה הזו אני שמעתי מילה במילה, ואני זוכרת אותה במלואה כאילו זה היה אתמול.
גבי הרים את עיניו לתקרה ואמר:
"ריבונו של עולם, מקובלני מבית אבא שאדם צריך תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה.
אז אני רוצה לומר לך אלוהים תודה.
תודה שגרמת לכך שאין שינוי לרעה בתוצאות הסיטי.
נכון שהיה הרבה יותר נחמד מצדך לו היית גורם גם להטבה במצב שלי, אבל גם על עצם זה שאין החמרה במחלה אני אומר לך תודה".
אין לי מושג מדוע שוחח גבי בקול באותו הלילה, אבל את מה שאמר לא אשכח כל עוד אני פה!
למדתי מגבי כי החכמה בחיים היא להחליף משקפיים ולהסתכל תמיד על מה שיש- וכן, לבלוע את החיים במלואם.
ואז איבדנו אותו!
פתאום כל האמונות עליהן גדלתי התמוססו מול עיניי…
זו לא הייתה רק ההתמודדות הדתית עם מה שאירע , שכן אני אישה מאמינה, אלא ההתבוננות מחדש על הכל:
מי אני, למה ואיך לא הצלחתי לשלוט על התוצאות. התחושה הראשונית שלי הייתה שנכשלתי ובענק…
אני, האישה "המוצלחת" לא הצליחה לשמור על הדבר הבסיסי ביותר- על הילד שלה…
השבעה הסתיימה ואני מיד חזרתי לעבודה.
לא הרשיתי לעצמי, אפילו לא אז לצאת מכלל שליטה.
עסקים חייבים להימשך כרגיל, ואסור שאף אחד יראה או יחוש בחולשתי.
אבל מהר מאוד נגמרתי…תחושת ריקנות אחזה בכל איבר בגופי.
המרחק לקריסה מוחלטת היה קצר…. אז נזכרתי במה שגבי אמר באותו הלילה.
הבנתי שאת המציאות שקרתה לא אוכל לשנות, אבל אופן ההסתכלות עליה והעשייה כתוצאה מכך תלויים רק בי.
אם אחליט לשקוע- אשקע, אם אחליט לקום- אקום ואחיה.
ואני התעקשתי, האמנתי שאני רוצה לחזור לחיים אולם לא היה לי מושג איך עושים את זה….
החלטנו לעבור דירה ,להחליף זיכרונות ,עברנו למושב, ממש מעל יער בן שמן.
פה התחיל השינוי שלי!
יום אחד, חבר מהעבודה, רוכב שטח, מופיע אצלי בבית עם אופני מדבקה ואומר לי: "צאי לדרך".
ת'אמת…התביישתי לומר לו שאני בכלל לא יודעת לרכוב על אופניים!!!
אני, שכל חיי גדלתי בעיר, לחלוטין לא ספורטאית, ולא יודעת מה עושים עם הדבר הזה שנקרא אופניים…..
ובכלל…איפה מתאמנים? במושב? כשכולם יראו את הפדיחות בנפילות?
בכל אופן, משהו סיקרן אותי במכונה הזו, משהו שגרם לי לצאת ולנסות, התחלתי…רק בשביל הקטע… היה בהם משהו.
יצאתי מהבית בערבים, שעות שבהן אין הרבה מושבניקים בחוץ,
ואני מנסה, נופלת וקמה, נופלת וקמה, ונפצעת פעם אחרי פעם נפצעת, וסובלת ממש סובלת, מקטרת אחרי כל ניסיון…וממשיכה פולניה בנשמה.
אחרי מספר שבועות משהו התחיל לזוז… ואני, התחלתי לצפות למפגש הלילי הזה עם האופניים.
לא יודעת אם זו הייתה הרוח שנשבה על פני ועוררה בי חיים או האתגר לנסות ולהצליח,
מה שבטוח הוא שהתחלתי לחוש שינוי במצבי הרוח שלי, מצאתי את עצמי יותר ויותר מחייכת ונינוחה.
השינוי היה כל-כך מבורך שבימים מצוברחים, בעלי היה מפציר בי לצאת ליער לרכוב…
חודשיים אחרי, כשהחלטתי כי אני רוכבת שטח ממש מיומנת, נרשמתי לראשונה לקבוצת רכיבה.
הרכיבה הזו חרוטה היטב בזיכרוני:
יום שישי, אנו נפגשות עם המדריך בכניסה ליער בנ"ש ואני אפופת בטחון עצמי שאין לו כל אחיזה במציאות,
יוצאת לדרך עם הבנות. לאחר כשני קילומטרים רכיבתיים נפלתי פעם ראשונה (הכל בגלל שלא זכרתי איפה לוחצים על הברקסים..).
לקראת תום הרכיבה נכנסנו לסינגל הרצל, ושם התבלבלתי בהחלפת ההילוכים, רגע קט של חוסר תשומת לב והתוצאה: שבר תלישה בקרסול…!
הבכי עמד לי בגרון, אבל כפריקית קונטרול עדיין שידרתי שאין מה להילחץ…הכל בשליטה..איזה שליטה…ואיזה נעליים…
הייתי פשוט בהלם מוחלט ועדיין לא חשתי בעוצמת הכאב. המדריך דאג מיידית להחזיר אותי לביתי ולוודא שאני נוסעת לעשות את כל הבדיקות הדרושות.
גם הבנות בקבוצה לא הפסיקו לדרוש בשלומי.
במבט לאחור אני לא יודעת מה היה שם יותר, הבושה או תחושת הכישלון…
קיבלתי השבתה לחודש וחופשת מחלה מהעבודה.
הבעיה הייתה שיומיים אחרי הנפילה התקיימה בעבודה ישיבת דירקטוריון ואני שהייתי צריכה לשוחח על התקציב השנתי, הגעתי לישיבה על קביים…
כל הדירקטורים דרשו בשלומי ואפילו השווצתי כשסיפרתי שנפלתי ברכיבה בשטח. התגובה לא איחרה לבוא- הרגשתי שכולם מסתכלים עלי במבטי הערצה.
דבר אחד היה לי ברור- את הרומן שלי עם האופניים אני לא מפסיקה..
נהפוך הוא- דווקא הנפילה היוותה קטליזטור להמשיך ולנסות: הם מנסים אותי, אני אנסה אותם, ואנצח במלחמה הפסיכולוגית הזו.
במבט לאחור, ההחלטה הזו הייתה חלק מהותי מהתרפיה הנפשית שלי באותם ימים:
במקום למלא את הראש במחשבות על מה שחסר מילאתי אותו בהתמודדות מאתגרת וכייפית,
בציפייה לחוויות מהנות, לאט לאט כאב האובדן התרכך- פשוט תרפיה לשמה!!!!
מספר חודשים לאחר מכן, פנייה לא נכונה בסיבוב, והפעם נפילה על הפנים וחתך רציני ליד העין.
למרות ששמתי לב שאני מדממת החלטתי להמשיך ברכיבה.
המשכתי תוך כדי לחישות מנטרה לעצמי: "את מסוגלת, אל תישברי".
חזרתי הביתה מהרכיבה, חוששת מהתגובות בבית, מנסה להסתיר את הפציעה,
הבת שלי תפסה אותי על חם. היא הסתכלה עלי במבט תוהה ואמרה בשיא הפשטות:
"אימא, אולי תסבירי לי למה את ממשיכה עם זה?? זה עלול להסתיים רע"…
עניתי לה מבלי לחשוב: "רק בזכות הפציעות אלמד לרכוב טוב יותר."
עקשנית…כבר אמרתי?..
היא הבינה שלא תצליח לשכנע אותי אחרת אז הוסיפה:
"ת'אמת, אין על כוח הרצון שלך, אבל לפחות פעם הבא תיזהרי, את יקרה לנו אמא".חיבקתי אותה בחום,
הייתי זקוקה לשמוע ממנה את המשפט הזה.
הבאסה הגדולה הייתה שיומיים אחרי הפציעה התקיימה שוב ישיבת דירקטוריון…הפעם מבטי ההערצה הוחלפו במבטים משתאים משהו…
במעין ספק של…היא באמת קלאמזית או שיש בעיות בבית…
שיא השיאים הייתה הנפילה השלישית שלי: יום שישי, רוכבים בכיסלון.
חוזרים בשיכרון חושים על עצם ההישג שסיימנו מסלול ואז…דקה מהאוטו…עליה לא נכונה על מדרכה…
ואופסססס התרסקות על הפנים.
לפי מבטי הסובבים הבנתי שאני כנראה נראית כמו חצי בבון…למה חצי?
כי חצי פנים היו נראות סביר..הבעיה היתה החצי השני. הוא לא היה כל כך מוגדר…
התקשרתי מיד לשלומי, בעלי ,ופרצתי בבכי…והוא… לא הבין מה העניין:
"זו לא פעם ראשונה שזה קורה…למה את בוכה?" התשובה שלי הכל-כך מורכבת הייתה: "אתה לא מבין…ביום ראשון יש ישיבת דירקטוריון!!!!".
אז כן, ביום ראשון מיד בתום הישיבה יו"ר ועד העובדים התייצב בחדרי ושאל אם הכל בסדר בבית,
ומאז… למדתי לשלוט על המהירות ולהסתכל קדימה, תמיד קדימה, בכל המובנים.
גם באופניים כמו בחיים אפשר להישאר תקוע בתוך הכישלונות.
אפשר לבחור לא לעלות יותר עליהם אחרי נפילה…כמה מפסידים מזה!!!!
וכמה מרוויחים כשמסתכלים קדימה ולומדים.
והנה ערכתי לפניכם השוואה מובהקת בין החיים לרכיבה על אופניים ואי אפשר שלא להקיש,
כי בחיים בכלל כל אתגר יכול להיות נקודה לעצירה ובכי, לרחמים עצמיים ולתחושת קורבנות:
"למה זה קורה דווקא לי", מאידך כל אתגר יכול להוות מנוף לצמיחה והתקדמות,
מה אפשר ללמוד מזה, איך אפשר להשתפר מהנקודה הזו, איך למנף את האתגר לעשייה חיובית.
הלמידה והנפילות גרמו לי להבין שמצאתי לי פסיכולוג מבורך והתמכרתי.
אני, הוורקוהוליקית, התחלתי למתן קצב בעבודה.
שעות הבוקר המוקדמות הפכו לאט לאט לשעות אימון.
נכון, מגיעה לעבודה מאוחר יותר והתפוקה הרבה יותר טובה…והחיוך….אין על החיוך.
אנשים במשרד מקבלים את פניי כשהם עייפים מעוד יום חדש ומייגע ואצלי האנרגיות מטורפות והכל נראה ורוד ופרופורציונאלי.
האינטריגות הפנימיות בקרב העובדים חולפות לידי, והן נטולות משמעות.
התחלתי להחליף משקפיים. איזה שינוי מבורך!
איזו מתנה נפלאה לימד אותי הבן שלי ואיזה מחיר יקר הייתי צריכה לשלם כדי להגיע לתובנות הללו.
וזה לא רק השטח, זו משפחת רוכבי השטח.
פגשתי נשים מדהימות, חזקות, בעלות נשמה ענקית, שחשות כמוני, ומעודדות לעבור אתגרים, להתגבר על מכשולים.
כן, יש דמיון רב בין האתגרים בשטח לחיים בחוץ, בעזרת נחישות ובעזרה הדדית אפשר לסיים כל מסע בהצלחה.
וגם אם נופלים קמים וממשיכים קדימה.
סדרי העדיפויות החלו להשתנות, גם בתוך הבית, ימי שישי שהיו תמיד קודש למטבח ולבישולים הפכו להיות מקודשים לרכיבה.
גיליתי שכשרוצים יש זמן להכל, לבית, לנתינה ולנפש.
ואם הבית לא מתוקתק, לא קרה שום דבר!!! הכל יחכה, את חדוות הרכיבה לא אוכל להשיב ולכן לא שווה לי לוותר על כך.
אז כן, זה התחיל עם רוכבת דתיה אחת במושב שרוכבת עם מכנסי טייץ
ואולי גורמת לפזילת מבטים אבל עם הזמן החלטתי כי את המסר המדהים הזה מחובתי להעביר הלאה.
שאיפתי לגלות לנשים שחוו מצבי טראומה כי הספורט הזה טוב יותר מכל פסיכולוג על כורסא.
וכן, לנסות לשכנע מה שיותר נשים דתיות לעלות על האוכף ולשבור סטיגמות.
ומאז בכל פעם שאני רוכבת עם נשים מהמושב הלב שלי מתרחב,
אני מאושרת כשאני רואה את מעגל החיוכים של כולנו. אני מאמינה כי הרכיבה היא מזור לנפש ופותחת עולמות.
עבורי היא לא תחביב אלא חלק מסדר היום שלי, היא הבסיס לשמירה על השפיות שלי.
אני רוכבת עם הרוח, מתענגת על יופיו של הטבע המונח למרגלותיי,
שואפת חמצן לריאות ובתוכי פועמת הרוח החיה של גבי בני, שמפיחה בי חיים,
והרוח חזקה כל כך שהיא מאפשרת לי לעוף ולפזר מהכוח הזה הלאה.
לתת לנשים נוספות שרוצות לנשום מהחמצן הזה, וללגום מהתרופה הממכרת הזו.
וכשאני מתבוננת במראה: מולי ניצבת אימא לארבעה ילדים, חייכנית ,מפויסת ושלמה.
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: פסי מונק תמונה: פסי מונק
מרגשת כל כך!!! חזקי ואימצי את השראה
סיפור מרגש ומרומם את הנפש.
יישר כוח