google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0.txt

סופרוומן לא גרה כאן יותר

רונית (1971)

נשואה ואימא לשלושה ילדים.

השכלה: B.A סוציולוגיה, M.A חינוך.

מפתחת תכניות לימודים, מאמנת למנהלים ומורה להוראה מתקנת.

וגם… חולה בדלקת מפרקים.

לומדת את החיים ומוצאת את הטוב שבהם (לפחות מנסה) .

מי מפחד מדרקונים?/רונית שפירא
בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי מתלבטת עם דילמה, שאלה, אפשרות של התוויית מסלול חדש במסע חיי, זה שאני הולכת בו בשנים האחרונות. בניגוד לעבר, בו חשתי שאני צועדת במסלול שהותווה לי פשוט כי כבר הייתי בדרך שבה לא היה לי אומץ,
את מוכרת לי מפעם / רונית שפירא
למה זה תמיד קורה לי? בכל פעם שאני פוגשת מישהו ש"מכיר אותי מפעם, אולי מגלגול אחר" זה מנער ומטלטל את כל עולמי. שוב מחזיר אותי למחשבות ולתסכולים של זו שהייתי וזו שכבר איני. ולא שאני לא אוהבת את זו שגדלתי להיות, אבל בלב
העיניים לא משקרות / רונית שפירא
השבוע נתבקשתי לשלוח תמונת פרופיל שלי, חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי בתיקיות האלבומים אחת שתהיה באיכות טובה דיה (לדעתם) או כזו שאני אוהבת ונאלצתי להצטלם. כולן היו לא טובות בעיני , לא מצאתי אחת שתשביע את רצוני (ככה זה פרפקציוניסטית בדם). שלחתי מספר תמונות לחברה וביקשתי את
פעמיים פורים / רונית שפירא
לא כתבתי פוסט כבר די הרבה זמן... עברה עלי תקופה ארוכה ועמוסה. תקופה שבה "זאת שכבר לא גרה כאן יותר", חזרה והודיעה שהיא כאן והיא נשארת. אני, שכל כך אוהבת אותה, צריכה אותה בכדי להרגיש שייכת, בעלת ערך שווה שיתפתי איתה פעולה בכל המובנים, לא ויתרתי לה
בדיוק כמו שאני
השבוע שאלה אותי אשה חכמה ואהובה "מה הרווחתי בזכות זה שחליתי" ישר שלפתי מהמותן מספר תשובות לשאלתה. זו ממש לא הייתה בעייה, כי די מהר לאחר שחליתי בחרתי בחצי הכוס המלאה. בחרתי לראות רק את מה שהרווחתי ולא את מה שהפסדתי או נלקח ממני
שמישהו יפתח את הדלת
הרבה פעמים בחיים, כשאני עומדת בפני החלטה חשובה, או נמצאת בתקופה שבה לא טוב לי, אני מצפה שיגיע מישהו או משהו  ופשוט יקבל עבורי את ההחלטה,  אולי משום שאני שונאת לבחור ולהחליט, נו, הרי תמיד ישנה אפשרות שההחלטה עליה ויתרתי היא הטובה יותר. היום כשאני
נסיכים ונסיכות יש באגדות
כשהייתי סטודנטית צעירה קראתי מאמרים בעיקר  להנאת מרציי ופעמים רבות תפסתי אותם כמאד רחוקים ותיאורטיים לעומת מה שקורה בחיים האמיתיים. בתקופה האחרונה כסטודנטית לא כל כך צעירה... אני קוראת מאמרים רבים להנאתי.   באחרונה קראתי מחקר מרתק שבין השאר ציין את דפוס ההורי הותרן
הצילו אני טובעת
  כשאני מרגישה עמוסה, מוצפת עד כדי כך שאני עומדת  לטבוע, עומדות בפני כמה אפשרויות פעולה: אני יכולה לשחות בכל הכוח עד שאגיע לחוף מבטחים. אפשרות אחרת היא לנסות להציף את עצמי מעל המים בתקווה שאצוף עד יעבור זעם. אני יכולה לצעוק בקולי קולות "הצילו, אני טובעת". האפשרות האחרונה, הכי פאסיבית
המחברת האדומה
  בוקר, הבית שקט, כולם יצאו לענייניהם, אני מספיקה ללגום שלוק אחד קטן מהקפה. הטלפון מצלצל : "אמא..." אני שומעת קול לחוץ והיסטרי... כן אני כבר יודעת, תוך כדי השיחה, לובשת משהו שאפשר לצאת איתו מהבית ברגע היום זה "שכחתי את המחברת האדומה", אבל אני כבר מורגלת
דלקת מפרקים? אבל את צעירה!
לפני מספר שנים חליתי בדלקת מפרקים. ברגע אחד חיי השתנו מן הקצה אל הקצה. נתיב חיי שבו הלכתי וכל מה שהכרתי נעצר בחריקת בלמים. דלקת מפרקים ? זו לא המחלה הזו של המבוגרים? מצאתי את עצמי מסבירה לאחרים ולעצמי בפרט, שלא, זו מחלה