לילך קרן גרופר – פילאטיס מכשירים

22 במאי 2015

תאריך לידה: 04.03.75

נשואה למוטי ואימא לסהר (11), שוהם (8) ואופק (5)

השכלה: B.A מדעי ההתנהגות, M.A חינוך

עיסוק מקצועי: פיתוח הדרכה

תחביב ספורטיבי: פילאטיס מכשירים (5 שנים) ואופני שטח (2 שנים)

 

אף פעם לא ראיינתי את עצמי… והנה עומדת בפני הזכות להכיר ולהקשיב ללילך

נקודת מבט פנימית וחיצונית.

בספרות מכנים את התופעה "מטא-קוגניציה", או חשיבה על חשיבה.

אבל ת'כלס, לצאת רגע מעצמך ולהרגיש מבפנים ומבחוץ בו זמנית זו משימה מאתגרת.

אז קבלו את הריאיון הראשון שלי עם עצמי.


סיפור האהבה של לילך והספורט החל מתוך משבר עמוק.

וכמו שלילך מצליחה לתאר בחיוכה הכובש "מכל משבר צומחים וגדלים",

אני מבינה מייד שמדובר פה בסיפור משמעותי, שחולל שינוי בתפיסת החיים של לילך

וגרם לה להתחבר מעל לכל לעצמה.

לילך לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה לספר את הסיפור שלה. לעיתים הרגשתי

שאי אפשר לעצור בעדה, ולעיתים ההפסקות התרחשו באופן טבעי; כאלה שנתנו לי רגע

לעבד את הדברים, להעלות אותם על הכתב ולמקד אותה (ולו במעט)…

חופשת לידה שלישית. הלידה של אופק היוותה עבורי נקודת מפנה משמעותית.

אופק נולדה בשבוע 31 פגית קטנה ולוחמת, ולאחר דרך ארוכה של בית חולים וייסורים עצמיים

הגיע הזמן בו אופק עלתה על "דרך המלך", והגיע תורי לשים את הזרקור על עצמי.


לילך עוצרת את השיחה, אי אפשר שלא להבחין בהתרגשות שלה מהרגע המכונן הזה,

הרגע בו שחררה את אופק ואפשרה לעצמה להמשיך.


הבטן עודנה רפויה, וההורמונים מנהלים את המחשבות והרגשות שלי.

בעודי מסתובבת בחדר הכושר (החלטתי שזה הזמן להתחיל),

מנסה למצוא את עצמי לדעת בין מכשיר ההליכה למכשיר האליפטי, ובין משקולות ידיים ורגליים,

פנתה אלי רויטל כהן, מדריכת פילאטיס מכשירים, שחשה במצוקה בה נמצאתי,

והציעה לי לבוא ולהכיר משהו חדש, משהו שאני עדיין לא מכירה.

כבר באימון הפילאטיס הראשון החלו ליפול אצלי אסימונים;

הדמעות החלו לזלוג באימון אחד על אחד, בו רויטל בכישרונה הייחודי, תמללה את תרגילי הפילאטיס

והפכה אותם לדימויים קונקרטיים. הבנתי שהדמעות הן חלק מההתרגשות שלי,

ומשם, דרך הפילאטיס, אני מצליחה ומגיעה למחוזות חדשים שלא הכרתי מימי.


הפעם אני היא זו שלוקחת נשימה עמוקה, ומנסה להבין מה בדיוק התרחש שם ברגעים האלה.

מנסה להתחבר לרגשות שהחלו למצוא את דרכם החוצה דווקא על גבי מיטת הפילאטיס.


ההיכרות עם מיטת הפילאטיס שנראתה (עד אז), כמיטת עינויים ותו לא,

הובילה אותי להתחבר עם גופי, ונפשי מחדש. באיטיות ובסבלנות שאין לה קץ אני מתמודדת (עדיין)

עם תרגילים שלא חלמתי שאצליח לבצע. מעיזה לבטוח בעצמי, להעיז, לגלות, ולהוקיר את היכולות שלי מחדש.

ממש עכשיו בגיל 40, אני מבינה שלהגיע להיכרות מעמיקה עם עצמי היא פונקציה של

גיל, חוויות, אמונה, תעוזה ותמיכה משפחתית.


מה שברור לי לחלוטין הוא, שהתהליך שלילך החלה לעבור בזכות החיבור העצמי שלה

דרך הפילאטיס הוביל אותה לחוויות של הצלחה ותחושת מסוגלות גופנית ומנטאלית.


האם אכן הפילאטיס כשלעצמו הוא זה שייצר את המקום החדש הזה?? שאלתי מסוייגת.

הפעם ללילך אין תשובה מיידית, היא חושבת …. והתשובה מגיעה אחרי דקותיים של ליבון עצמי.

אני מאמינה שיש משהו בפילאטיס שמחבר אותך לעצמך, משהו שהיה שם כל הזמן

אבל הטריגר לצאת החוצה הגיע דרך הפילאטיס עצמו.

ולכן, לא משנה איזה ספורט אני אעשה, כל עוד הוא מחבר אותי לעצמי,

גורם לי להרגיש שאני חיה ומצליחה להתרגש סימן שזה מה שאני צריכה.


אני מבינה שאת עוסקת בענפי ספורט נוספים.

האם הם משלימים האחד את השני?


לפני כשנתיים חזרתי להתאמן בספורט שהיה האהבה הראשונה שלי עוד

מהילדות הרחוקה, רכיבה על אופניים, הספורט הזה מעלה בראשי תמונה מדוייקת של אבא שלי מתרוצץ אחרי

ומאזן את האופניים, רק שלא אפול. על האופניים אני מרגישה את האדרנלין בשיאו.

היכולת לדווש למרחקים, להצליח לעלות עליות מאתגרות, לרדת מדרגות סלע, לנשום ולהזיע

גורמים לי להגיש הכי חיה שיש. השילוב של רכיבה אתגרית על אופני שטח ביחד עם הארכה,

חיזוק שרירים ונשימה על מיטת הפילאטיס הוא שילוב מנצח של תעוזה והכלה, אתגר ורוך, התמדה ואמונה.


ללא ספק לילך יודעת לתאר את המתחולל בתוכה, היא מצליחה להעביר אלי את ההתלהבות

שבה ואני כמעט ומשתכנעת לבוא איתה לאימון פילאטיס או אופניים או שניהם ביחד.


עוד שתי שאלות וסיימתי (אני מתנצלת), האם קיימות השלכות על הפן התעסוקתי?

אם את שואלת אותי… התשובה היא חד משמעית. ברור שכן!!!

לילך פוסקת בהחלטיות וממשיכה:

בעבודה אני מגיעה עם רעיונות חדשים, מעיזה לקדם דברים,

לומר אותם בקול רם,ליזום, ליצור, לדחוף. להיות בטוחה בדרך

שלי וקצת פחות לפחד ויותר להעיז ולהאמין בעצמי.


איך המשפחה מתמודדת עם המקום החדש הזה שבנית לעצמך? אני שואלת בחשש…

נשימה עמוקה חוצצת את התשובה שכבר הייתה על "קצה הלשון"…

לא ברור מאליו ולא פשוט בכלל. אם לא המשפחה התומכת שלי, לא הייתי יכולה להגיע לשלב הזה,

בטח לא בגלגול הזה, והפעם הרצינות עוטה את פניה.

ההורים שלי בטוחים שירדתי מהפסים, מוטי מאפשר, מבין, תומך ותוך כדי גם עוזר לי לאזן את הדברים

ולשים אותם במקומות ובמינונים הנכונים.

הבנות מעריכות ומיישמות בעצמן ערכים מעולם הספורט לתוך החיים ויודעות שאימא שלהן היא "פייטרית".

בהיותי בעיצומו של גיל 40 הטומן בחובו גילוי עצמי, ופריחה מחודשת,

אני יודעת ומרגישה שדרך עולם הספורט אני מצליחה להכיר את

לילך, לתמוך בה, להעצים אותה ולהיות שם בשבילה.


שקט, והפעם בעל תפקיד כפול, הוא ממלא וחותם את סופו של הראיון הראשון שלי עם עצמי.

אני סוגרת בזהירות את מחברת הספירלה ומניחה אותה בצידו של שולחן הסלון המלבני,

ניגשת ללילך ומחבקת אותה ואנחנו מתחבקות כמו שלא התחבקנו מעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*