היום בבוקר, קצת לפני שהתחיל השיעור.
תלמיד שישב בצד עם הטלפון,
ראה אותי והתקרב לספר לי משהו בשקט.
"אתה זוכר שבוע שעבר שאמרת שאנשים לפעמים מחזיקים את הבכי,
עד שהם נמצאים ליד אנשים שהם מרגישים נוח לבכות לידם, ואז הם בוכים".
נזכרתי על מה הוא מדבר.
שבוע שעבר סיפרתי לילדים סיפור, לא זוכר באיזה הקשר,
שכשהייתי בן שמונה בערך, גרנו ליד מגרש הכדורגל ברמלה.
ובכל שבת היינו כמה חברים הולכים למגרש, ונעמדים ליד התחלת התור בכניסה, ומבקשים מהמבוגרים "תכניס'תי, ב'קשה תכניס'תי".
היה מעין חוק כזה, שילד לא יכול להיכנס, רק בלוויית מבוגר. ככביכול מבוגר נכנס עם הילד שלו.
אחרי כמה דקות של תחנונים, היה איזה מבוגר שהסכים.
בשבת מסוימת, היה משחק בין ביתר רמלה להפועל חדרה.
ידעתי שאח שלי הגדול, שגר אז בחדרה, אמור להגיע למשחק עם כמה חברים שלו.
עמדתי בתחילת התור, והתחלתי לבקש מהמבוגרים "תכניס'תי, ב'קשה תכניס'תי"
ואחרי כמה דקות איזה מבוגר אחד הסכים. וקרא לי. "בוא ילד בוא, תעמוד לפניי".
התור היה עמוס. ואני נדחפתי בין כל האנשים בדרך לשער הכניסה.
כשהגענו לכניסה, הכרטיסן צעק על המבוגר שהוא שקרן ואני לא הבן שלו.
וכל שבוע אני נכנס עם מבוגר אחר. המבוגר צעק בחזרה שמה זה אכפת לו, כולה ילד רוצה להיכנס.
והם נעמדו בכניסה צועקים אחד על השני,
ואני ביניהם מסתכל עליהם מלמטה בלחץ מטורף.
גם תפסו ששיקרתי. וגם רבים בגללי.
ומאחורה אנשים בתור צועקים על הכרטיסן שיכניס אותי כבר.
"הלו, מה קורה, תכניס'תו כבר!!". ומישהו אחר צעק עליי למה אני מתגנב.
אחרי כמה שניות שארכו נצח וחצי,
הכרטיסן תפס אותי בחולצה ומשך אותי פנימה תוך כדי דחיפה "כנססססמק".
ואני זוכר אותי כמעט נופל, עם גוש ענקי בגרון. מת לבכות.
אבל עוצר את הגוש הזה שלא יתפרץ פה ליד אף אחד שאני מכיר.
זוכר את כל הדרך מהכניסה עד ליציע, מחפש בעיניים את אחי.
ואז ראיתי אותו יושב בשורה האמצעית עם עוד שלושה חברים שלו.
טיפסתי במדרגות, עד שהגעתי אליו. וכשהוא ראה אותי,
בום! בכי עמוק התפרץ ממני. בכי גועה עם קול ודמעות ונזלת.
אני זוכר כל טיפה של תחושה.
זוכר שתוך כדי בכי אני קולט איך החזקתי את הבכי כל הזמן הזה.
אחי שאל אותי למה אני בוכה.
הרגשתי שאני עושה לו פדיחות ליד החברים שלו.
אמרתי לו שדחפו אותי. וקיללו אותי.
"מי זה מי דחף אותך מי?" ועשה תנועה פיזית של לקום ולחפש.
הרגשתי שאני לא רוצה עכשיו שהוא יתחיל לריב בגללי.
אז אמרתי שמישהו שמה והצבעתי לכיוון לא ברור.
וזהו. אחי סינן משהו כמו "איזה אנשים…" ונתן לי את גרעינים שאפצח.
אני לא זוכר כלום מהמשחק. זוכר רק שחשבתי על זה שעצרתי את הבכי עד שראיתי את אחי.
את הסיפור הזה, סיפרתי לילדים בכיתה.
ודיברנו על הקושי שלנו לבכות, וממה הוא נובע.
ועל הצורך שלנו בביטחון רגשי לבכות ליד מי שאנחנו סומכים עליו שיהיה רגיש אלינו כשאנחנו רגישים.
"כן אני זוכר" עניתי, "זה מהסיפור על אחי במגרש הכדורגל".
"כן. אז תשמע משהו.
שבוע שעבר קיבלנו את המבחנים בחשבון.
וקיבלתי 69. והרגשתי רצון גדול לבכות. ולא בכיתי בבית הספר.
אבל היה לי גוש בגרון של בכי. וכל הדרך הביתה הרגשתי שאני רוצה לבכות אבל לא נותן לעצמי.
ואז כשהגעתי הביתה, ראיתי את שתי האחיות שלי שהן יותר גדולות ממני, ופשוט התחלתי לבכות.
הן שאלו אותי למה אני בוכה וסיפרתי להן שבגלל הציון".
"ומה הן אמרו לך?"
"כלום. אני בכיתי והן הביאו לי מיץ לשתות"
הסיפור שלו מאוד ריגש אותי. משהו בתמימות הזאת של ילד בן עשר שהיה מודע לבכי שביקש לצאת החוצה והוא החזיק אותו עד הבית,
ושם שחרר את האצבע מהסכר.
משהו במודעות הזאת שהוא חווה לגבי רגש שלו, ריגש אותי.
מודעות היא הפסים עליה רכבת האהבה עושה את דרכה בעולם.
לאתר של שרון – משמהות
לדף הפייסבוק של שרון – משמהות
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: שרון כהן, עיצוב תמונה: סהר גרופר
ואוו…איזה פוסט נפלא.כל כך רגיש, מדוייק..פרט לי על המיתרים.