תאריך לידה: 26.04.1966
נשואה לאלי ואימא לרעות (24) , רותם (22), יובל (12)
השכלה: B.A כלכלה M.A מנהל עסקים אוניברסיטת חיפה
עיסוק מקצועי: כלכלנית בתעשייה הביטחונית
צלצולו הרועם של פעמון הדלת חותך את השקט שלפני הראיון עם אילנה. אני ניגשת לפתוח את
הדלת, ולפני עומדת פצצת אנרגיה מתולתלת, לבושה בקפידה, מאופרת ומלאת שמחת חיים.
והנה אנחנו כבר צוללות לתוך הראיון לא לפני שאנחנו מצטיידות בתה, עוגת גבינה וטישו…
אילנה פותחת את הראיון בקצב דיבור מהיר כאופייני למוסיקה דרום אמריקאית
ואני נסחפת איתה אל תוך הקצב.
היום אני אילנה שונה לגמרי ממה שהייתי בעבר. עברתי מסע ארוך ומורכב.
אני מה שאני כיום בזכות כל המסע הזה.
עדיין לא ברור לי על מה ולמה, מה שבטוח הוא שיש לאילנה הרבה מה לספר ותוך כדי
הפתיחה הזו היא מארגנת לעצמה בראש את המחשבות ואת החוויות שהשפיעו על חייה.
עליתי לישראל מליטה כשהייתי בת חמש, הורי ציונים בנשמתם נולדו לתוך תקופת השואה והצליחו להסתתר
כל תקופת המלחמה. עלינו לארץ כאשר סבתא שלי כבר הייתה פה, והורי עלו איתי ועם אחותי הבכורה.
חזותה של אילנה וסגנון דיבורה מעידים על אדם שמח, ססגוני ומוחצן. והיא ממשיכה …
התמקמנו בטירת כרמל. הניגוד המשמעותי שהשפיע עלי הוא היותי ילדה בבית רוסי אירופאי,
קפדני אבל גדלה בטירת כרמל… שלמעשה הייתה דאז קיבוץ גלויות אחד גדול.
אחד הערכים עליהם גדלתי מהבית הוא ערך ההצטיינות. לא משנה מה, העיקר להיות הכי טובה,
לתת מעצמי את הכל, בינוניות לא יכלה לבוא בחשבון. וכך מצאתי את עצמי "ילדת מפתח "שאחראית על עצמה.
קמה לבד, מתארגנת לבד, מצטיינת בלימודים, עושה בייביסיטרים, מנקה את הבית, מבשלת,
רוקדת ומתעמלת. בעיקר…. מרצה את ההורים שלי, רציתי לגרום להם נחת.
אילנה נזכרת בילדותה: במקום המרצה, המצטיין, השונה בטירת כרמל,
המקום שלה כילדה שכל רצונה הוא לשמח את הוריה
שבינתיים, עובדים קשה ואושרם הפנימי תלוי בהצלחותיה של אילנה
…………………………………………………………………………………………………………………………………………
העדה השולטת בקרב חברותי היא העדה המזרחית, ואני, כילדה לומדת לבשל כמותן,
להיות שמחה ואנרגטית כמותן, אפילו סגנון הדיבור שלי כבר היה רחוק מבית רוסי.
את בעלי, אלי, הכרתי בטירת כרמל, הייתי בת 16 והוא התגייס לצנחנים והגיע למסיבת יום הולדת.
אלי היה הבחור הכי מבוקש בטירה, ואני הייתי הנערה הכי מצטיינת אבל… לא הכי יפה, לא הכי "קולית".
כשסיפור האהבה שלנו החל לרקום עור וגידים הרגשתי מאוהבת כמו באגדות.
אלי היה כותב לי מכתבי אהבה, מחזק, מעצים, מייבש פרחים, ונותן לי את ההרגשה שאני המלכה שלו.
אני עוצרת לרגע את אילנה כשהיא מוארת ומרגישה שוב את ההתלהבות והריגוש
שבלהיות סינדרלה. אני משקפת לה את הדימוי של סינדרלה מהאגדות.
יש משהו קסום בלהיות קצת כמו בתוך אגדה,
הראשוניות הזו, התמימות, האנרגיות ממלאות אותי בקנאה מפרגנת
בעודי מאוהבת התגייסתי לצה"ל וויתרתי על קורס קצינות, כדי להיות כמה שיותר עם אלי.
כשהשתחררתי מייד נרשמתי ללימודים גבוהים. היה לי ברור שאלך ללמוד מקצוע לוגי, הנדסי או כלכלי.
פה אני מצרה על הבחירה שלי, במקום ללמוד בטכניון, בחרתי ללמוד באוניברסיטת חיפה "כלכלה ומימון".
קיבלתי סטירת לחי מצלצלת, סבלתי כל תקופת התואר הראשון שלי.
התביישתי לספר לאבא שלי שאני בכלל רוצה ללמוד בטכניון.
מתלמידה מצטיינת, משקיענית בתיכון ובצבא גיליתי שאני לא מצליחה להשקיע ולא נהנית מהלימודים,
אכזבה שהייתה קשה מאוד עבורי. את החלק של המימון עברתי בקלות ואת הכלכלה בקושי.
הציונים צנחו להם וחיכיתי שהסיוט יגמר.
לא היה לי את האומץ לעשות שינוי.
מה עשה הגילוי החדש הזה? אילנה התלמידה השקדנית והמצטיינת פתאום מבינה
שיש פה קושי אמיתי, מה קורה עם אלי באותה התקופה?
והאם הספורט או הריקוד נמצאים שם?
הגילוי הזה גורם לי להתבייש בעצמי, ורק לחכות לתקופה הזו שתסתיים.
הבנתי שלהיות מצטיינת בטירת כרמל אינו ארובה להצלחה באוניברסיטה.
שהחיים בחוץ הם קשים ושונים ממה שהכרתי.
בינתיים, באוניברסיטה מתחילים לחזר אחרי בנים, דבר שבלבל אותי עוד יותר.
לצאת מהעיר הקטנה טירת כרמל, לעיר הגדולה חיפה,
ולהבין שחייתי עד עכשיו בתוך בועה היה תהליך מטלטל עבורי.
אני בת 22 ואנחנו מתחתנים. חתונה מפוארת מעין כמוה.
אני זוכרת את עצמי ממש מלכה, כלה שהיא מלכה אמיתית,
שמחה גדולה בתוך הסבל של הלימודים. מייד לאחר החתונה כל מה שאני רוצה הוא למעשה, להיות אימא,
זה מה שהעסיק אותי. בסמסטר האחרון ללימודים הריתי וצלחתי את סיום התואר.
ההיריון היה עבורי תקופה מופלאה של זוהר והגשמה. לאחר הלידה,
הבנתי שאני רוצה לעבור דירה ואנחנו עוברים לחיפה.
כל הזמן הזה הספורט נמצא שם באיזו שהיא צורה. להקות מחול, ריקוד, הליכה,
אני זקוקה לספורט נפשית ופיסית, והריקוד מהווה עבורי הפסקה של כמה שעות
מהמירוץ של החיים ונותן לי שמחה ואנרגיות.
בתוך כל המירוץ המטורף הזה שנקרא חיים,
אני בוחרת להתחבר להפסקת הריקודים שאילנה מייצרת לעצמה.
לרגעים האלה בהם היא חושבת על כלום, ומה שזורם לה בגוף הוא
אנדרנלין, מוסיקה, קצב ותנועה.
התחלתי לעבוד בבנק מזרחי כיועצת השקעות, בתקופה זו התחלתי לפרוח
ואני מגדירה אותה כתחילת הקריירה המקצועית שלי.
התחלתי להבין להכיר ולהוקיר את היכולות האישיות שלי:
התחברתי לנושאים הכלכליים שמהם ברחתי בזמן הלימודים באוניברסיטה, התחברתי ללקוחות, לאנשים סביבי,
ולמדתי להכיר את החוזקות שלי בתקשורתיות בין אנשים.
הקפיצה הבאה בקריירה הייתה המעבר לתפקיד של כלכלנית בתעשייה הביטחונית,
חמש שנים קשות מאוד שמתאפיינות בעיקר בלהתחיל הכל מההתחלה.
אבל… אני "כל יכולה" ואין מה שיעצור אותי, אני משקיעה ולומדת את התפקיד ובמקביל הספורט נמצא שם כל הזמן,
מנקה אותי נפשית מההתמודדות עם החיים.
התחושה שהשרירים כואבים, והגוף עובד עושה לי טוב, ממלאת אותי באנרגיות
שאני לא יכולה אפילו למדוד אותם או לכמת אותם (כלכלנית בכל זאת…).
הריקוד והספורט עבורי הם כמו מטען של סוללה מרוקנת, אני יכולה להגיע לאימון מרוקנת מאנרגיות ולצאת טעונה,
אף פעם לא וויתרתי לעצמי ולא וויתרתי על עצמי.
ומה קורה שם בגיל 40? אני שואלת סקרנית.
מרגישה שאילנה עוד לא הגיע לשיא של חייה שהיא רק מספרת לי סיפור מסגרת…
ואם כבר חשבתי שעברתי קשיים, והתמודדתי, ונלחמתי, אז הנה זה בא… ההפתעה של חיי:
התגלה אצלי גידול סרטני בבלוטת התריס. פה התרחש השינוי האמיתי שלי!!
יש את אילנה לפני הגידול סרטני ואילנה אחרי הניתוח להסרת הגידול.
עצירה ושקט שמאפשר לשתינו לעכל את הקושי,
את הרגע שבו אנחנו מנסות להבין איך ברגע אחד החיים משתנים,
איך הבאלנס הזה שאנו נמצאות בו אינו תמידי, איך זה קורה ואיך זה נוגע בנו
מחשבות מתרוצצות לי בראש, ללא שליטה, ללא אפשרות למדר אותן, מה יקרה אם מחר אני אמות!.
מה יזכרו ממני? אילו זיכרונות אני משאירה לילדים שלי, להורים שלי, לבעלי ולעצמי ממני?
ההורים שלי היו אומרים: ילדה טובה שהביאה לנו הרבה נחת,
הילדים היו אומרים: אימא משקיענית, בעלי היה אומר: מבשלת מעולה, מנקה נהדר….
ופה אני מבינה שאני נופלת לבור ענק, שהאהבה שלנו, שהזוגיות שלנו הפכה למשהו מובן מאליו,
כבר לא מתרגשים האחד מהשני, הכל די ידוע וברור, ואני קולטת שמשהו פה חסר.
על עצמי הייתי אומרת: עושה בשביל כולם, דוחפת את כולם, מטפלת בכולם, לוקחת על עצמי כל הזמן
ואיפה אני בכל הסיפור הזה? מה הם החלומות שלי?
ההסתכלות העצמית הזו, הבחינה המחודשת, מה נשאיר אחרינו,
מעוררת אצלי את אותן שאלות והתשובות פנים רבות להן.
רגע, מה קורה עם הניתוח? מה עם הגידול? ואיך מתרחש השינוי?
הבנתי שאם אני אמות, תוך שניות אפשר יהיה למצוא לי מחליפה כמעט לכל תחומי החיים:
ההסעות, הבישולים, הניקיונות למעט הקשר הרגשי שלי והחלומות שלי שאותם אני צריכה לברר.
שם החותם הוא שלי על באמת.
אני נכנסת לניתוח ומבטיחה לצאת ממנו אילנה חדשה!, וכך היה.
אני יוצאת מהניתוח עם אג'נדה חדשה: אילנה שלא נעלמת מהאופק.
מורידה את הבישולים והניקיונות, מתוך הבנה שאני רוצה להשאיר מורשת אחרת, לומדת להתפשר,
לסלוח לעצמי ולסובב אותי, להיות פחות ביקורתית ושיפוטית, להשאיר כלים בכיור (הם לא ילכו לאף מקום),
להוריד את הקצב של להספיק הכל ומהר, אפילו הסכמתי להכניס הביתה כלב!! (נושא שהיה טאבו).
התובנה שהחיים הם שבריריים וכל יום אנחנו יכולים למות, אין לנו ערבות ליום המחר מהדהדת בי כל רגע ורגע.
מתוך כל אלה בחרתי לחיות חיים שמחים ומלאים.
אני לא חייבת כבר להצטיין,
לא חייבת להיות הבת הכי מדהימה, לא אכפת לי מה השכנים יגידו, הבנתי שהחיים שלי יקרים לי,
בני משפחתי יקרים לי מכל ואני רוצה לחוות אותם איתי ביחד.
הפעולה הראשונה שעשיתי הייתה להתחיל ולחזר אחרי בעלי, ממש כמו פעם.
להשאיר לו פתקים, לרגש ולהתרגש איתו ביחד, לעורר חזרה את המובן מאליו שאיננו מובן מאליו כלל וכלל.
קיבלתי חזרה את הזוגיות שלי ואיתה את שמחת החיים.
בשגרה הקודמת, הרגשתי שבעלי מתוסכל ממני ולא מצליח לשמח אותי,
היום, אנחנו מגשימים חלומות ביחד גם ברגעים המאתגרים של חיינו (וכמו בחיים, יש עוד כאלה),
אנחנו משמרים ביחד את הניצוץ הזה, כמו מדורה שכדי לשמר את האש צריך להכניס כל הזמן קרשים.
למדתי להעריך את המושג "חיים" מחדש, להוקיר את ה"יש" ולהפנים שאני לא מושלמת,
בקריירה המקצועית שלי שחררתי את הפרפקציוניזם מתוך בחירה אישית ופנימית,
מתוך הבנה שאני יודעת מה אני שווה.
התה שכבר "שכח" שהיה חם, קיבל את טעמו מחדש, טעם החיים.
לבחור בשמחת החיים ולהוציא לפועל פעולות שמייצרות אושר,
מחזירות עטרה ליושנה הן אומנות לשמה, ממש כמו מחול על גווניו.
על הריקוד בכלל ועל הזומבה בפרט אני לא מוותרת.
כשאני רוקדת אני מרגישה כאילו אני לבד בסטודיו חופשייה, ואין אף אחד מסביבי.
אני מאושרת, שמחה עם עצמי ועם המוסיקה ורוקדת מכל הלב.
בנוסף אני הולכת בחוף הים לפחות 10 ק"מ ומתנתקת מהעולם, אני עם עצמי,
צריכה את הים ושואבת ממנו כוחות.
אהבה נוספת שיש לי היא אהבת הקריאה, אני אוהבת לקרוא ובשנים האחרונות
הוספתי קריאה בשפה האנגלית, שהייתה חסומה בפני. כשאני קוראת אני נכנסת ממש לתוך הסיפור:
צועקת על הדמויות, בוכה, מתרגשת, מרגישה שאני חיה בתוך הסיפור שאני חלק ממנו.
אני מתרגשת ביחד עם אילנה ומעריצה את היכולת שלה להיכנס לעולם של ריקוד וסיפורת
ולהיות בו עד הסוף, את היכולת שלה להתנתק מהרעש, ללכת לאורך הים ולהיות רק עם עצמה,
את היכולת שלה להעביר אלי את ההתלהבות שכל כך מדבקת.
חיבוק ארוך מסכם את הראיון, חיבוק שכולל הטענת אנרגיות של אילנה אלי,
למרות ואולי אפילו בזכות המסע המאתגר של חייה יש לה עוד אנרגיות "ספייר" גם בשבילינו.
© 2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר
לילך תודה רבה , ההתרגשות אין לה גבולות . כבר קראתי את הראיון הזה פעמים רבות ועדיין אני מצליחה להתרגש מהאופן בו כתבת את השינוי בחיי. שיקפת בצורה מדוייקת ומפליאה את רחשי ליבי , את תעצומות הנפש .
יישר כח . בהצלחה