לאורך כל חיי, בheartדיסק שלי יש תוכנה שנקראת "עונג מחופשה" ובה כתוב שעונג מחופשה זה:
לקום כשרוצה, להחליט לא להחליט מה לא לעשות היום,
לאכול כשרוצה, לקבל את האוכל אליי, לדבר כשרוצה לשתוק כשרוצה,
לקרוא ולכתוב לאורך כל היום, לרבוץ עד שהשלפוחית מתחננת לפיפי,
לפגוש את מי שרוצה, ללכת ולא ללכת לאן שרוצה,
בקיצור, היא מקודדת בשפת בייסיק, מקודדת בשפת הים של סיני.
לנסות להפעיל את תוכנת "עונג מחופשה" על שבוע עם הילדים בבולגריה,
זה להכניס וירוס שמפיל את מערכת ההפעלה של הנפש.
זה לגרום לעיוות נוראי במערכת הציפיות הפנימית.
עיוות שעלול לגרום לתופעות כמו אכזבה מתמדת,
כעסים שמושפרצים על ידי מבטים ואינטונציה מגבירת תסכול,
שימוש במתאר אוויר עם ניחוח של בעסה, וריבים קטנים שמרקיבים פאזל של תמונת נופש איומה.
את זה כבר קלטתי בנתבג, בשלב של "ארזתם לבד?".
אז החלטתי מהרגע הזה לשדרג את תוכנת "עונג מחופשה" לגירסה עדכנית. גירסה מותאמת להורים.
החלטתי שמעתה אני מודד עונג מחופשה באופן אחר לחלוטין.
מעתה עונג הוא:
עונג זה להצליח לנשום נשימה שמצננת לבה, שנייה לפני שהיא מתפרצת מהר ככעס.
נשימה שהופכת את ההר לתלולית שאפשר לדלג מעליה אחרי הנשימה הזאת.
עונג זה לגלות שהצלחתי להבין את קרן ברגע שעד כה לא באמת הבנתי לעומק.
הבנה רגשית. הבנתי כי לפני כמה ימים הייתי בדיוק באותו מצב כמוה וציפיתי להבנה כזאת.
עונג זה להיות מסוגל לבקש סליחה אמיתית.
לא סליחה מניפולטיבית שמבקשת לנטרל כעסים כלפיי.
אלא סליחה של גילוי בהיר של הפגיעה שנגרמה לה, סליחה שנובעת מראיית רנטגן של לבה.
עונג זה לזהות את חגורת הנפץ של הקרבן המחבל שבי,
ולנטרל אותו על ידי מבט לתוך העיניים שלו.
מבט הגורם לו להתפרק מנשקו.
אני כבר מכיר אותו, הוא מצליח לרצוח לי את הרגע, רק כשאני לא רואה אותו.
עונג זה להצליח לא להדבק מתסכול ובעסה של קרן,
לגלות שהצלחתי להתבונן בשיט! ובאווווף! שלה,
ובמקום להתבעס עליה שהיא מתבעסת, להפוך את השיט!אוווף! לשיתוף.
לגלות שהצלחתי, פעם אחת היום, לתרגם את זה כבקשה לעזרה.
כבקשה לראות אותה חלשה כעת ולחבק את החולשה שלה.
בדיוק כמו שאני מצפה שהיא תקבל את החולשה שלי.
בדיוק כמו שאני לא רוצה שהיא תביט בי במבט שאותו תרגמתי כ-"מה אתה חלש?? אני מאוכזבת ממך,
אני מצפה לגבר חזק לידי תמיד" תרגום שעוד יותר החליש אותי.
וכשאני מצליח להיות שם לרגע אחד קטנטן, להיות בעמדת המתבונן בחולשתה
ולא שופט, ולא נדבק, וכן עומד יציב ומחזיק לה את התרמיל הכבד הזה לכמה שניות, אין עונג גדול יותר מזה!
כי איזהו גיבור המתענג את יצרו.
עונג זה לגלות שראיתי את ליבי היום בעין טובה ליותר זמן מאתמול.
עונג זה לגלות שהתפרצתי עליה היום ולא הוספתי לזה רגשות אשם,
אלא הבנתי שזה היה אחרי יום ארוך, ושזה בסדר להתפרץ מדי פעם,
ואחרי זה לגלות שהיא שמה עליי ראש תוך כדי שהיא מזמזמת שיר לפני שינה.
לגלות בעומק שכעסים הם אחד מגווני קשת האהבה.
עונג זה לזהות עוד רובד של יצירתיות וחכמה שלה בעקבות סיטואציה קטנה שקרתה בינינו היום.
עונג זה לגלות שליבי ומורי שיחקו לבד למשך יותר מחמש דקות, מבלי שאנחנו נהיה שם לתווך ביניהם.
עונג זה לגלות שהיא נתנה לו מכה\דחפה רק פעמיים היום לעומת ארבע בממוצע.
עונג זה לגלות שקיבלתי אתמול שתי הודעות מהארץ, הודעות שאיימו להסעיר את מצב הרוח שלי, ושיחה עם קרן הרגיעה אותי.
לגלות שדווקא בזכות המשבר הזה, הילד שבתוכי מרגיש קצת פחות לבדו בעולם הזה.
שיש שם מישהי ששוב ושוב מצליחה לשכנע אותו שהיא לגמרי בעדו ושהיא מתכוונת לעשות את זה לנצח.
פעם תכלית החופשה הייתה התענגות.
גם היום תכלית החופשה היא התענגות.
רק האמצעי לאבחון מהו עונג, השתנה.
עונג זה לגלות שאפשר לשנות קידוד של מהו עונג.
עונג, זה כמעט לסיים את הפוסט הזה לפני שהם מתעוררים.
עונג זה להוסיף את השורה האחרונה הזאת,
כששלושת גיבורי המשפחה שלי יורדים ללובי,
ולקבל מקרן מבט של "אני רואה שנעים לך, תמשך ליהנות", וממשיכה אתם הלאה לחדר האוכל.
עונג זה לגלות ששי, החבר שהזמין אתנו למלון שלו, צילם אותי תוך כדי כתיבת הפוסט.
עונג זה ללחוץ "פוסט" וללכת לאכול.
לאתר של שרון – משמהות
לדף הפייסבוק של שרון – משמהות
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: שרון כהן, עיצוב תמונה: סהר גרופר
כתיבת תגובה