קרן ואני בחדר מול המחשב.
שומעים שיר מכיוון הסלון,
מילים ולחן: ליבי.
הנושא: מכשפה שרוצה לקבל חיבוק או משהו כזה.
אנחנו מאזינים מרותקים, מתמוגגים מהיצירה.
בדרך כלל אנחנו מתרגשים מהילד, כשאנחנו רואים בו משהו שאנחנו אוהבים ליחס לעצמנו.
או כשרואים בו משהו שאנחנו חסרים, והיינו מאוד רוצים שיהיה לנו.
במקרה הזה התרגשתי מהסיבה השנייה.
ליבי סיימה לשיר ובאה לחדר.
שנינו העפנו עליה פרפרי חיוכים.
"וואו ממי, שרת ממש יפה", ניסיתי לשיר חלק מהמילים והלחן שקלטתי.
היא מאוד הופתעה. כמו שאני הייתי מופתע אם הייתי מגלה שצילמו אותי במצלמה נסתרת.
הפנים שלה נפתחו מחיוך שמח ונבוך בו זמנית.
אחרי שתי שניות של ניסיון לחקות אותה שרה, היא הפסיקה אותי עם "אבא די לשיר ככה".
זה לא היה "אבא די" כועס. זה היה יותר כמו "אבא די" שמנסה להפסיק דגדוג שמנסה להצחיק אבל מכאיב בצלעות.
השירה שלי ניסתה להיות לה הד.
לתת לה תחושה שהיא לא לבד גם כשהיא לבדה.
התגובה שלה העבירה לי מסר. באותו רגע לא היה לי ברור מה הוא.
עברו כמה שעות.
עשינו איזה נס, שאפשר לנו ליצור שיחה של כמה דקות רצופות בלי קולות ילדים ברקע ובאמצע.
(הנס התרחש בזכות בייביסיטר, ונסיעה משותפת לפגישת חתימת חוזה שכירות חדש).
שיתפתי את קרן בזה שאני חושב שזה היה טוב וחשוב שאמרנו לה שהקשבנו לה שרה.
חשבתי שזה טוב כי זה כאילו להגיד לה 'את לא לבד. אנחנו שומעים אותך גם כשנדמה לך שאת לא נשמעת'.
קרן הזכירה לי את ה"אבא די לשיר ככה", והראתה לי זווית אחרת.
היא חושבת שזה לא מדויק. כי זה עלול לגרום לליבי להרגיש שאין לה את החדר האינטימי לגמרי שלה.
וגם, דפוס כזה עלול לבנות אצלה תחושה שהיא יוצרת בשביל מישהו שיקשיב.
שבכל פעם שהיא תיצור משהו עם עצמה, היא תיתן לזה ממשות רק אם יש קהל שמקשיב.
פתאום קלטתי כמה זה מדהים, כל אחד מאיתנו פרש את המקרה מנקודת מבט של הצרכים שלו.
אני ראיתי שזה טוב, כי לי יש צורך בהדהוד חיצוני כדי לחוות ממשות.
לראייה, הפוסטים שאני משתף בהם תובנות שלי.
כשאני חווה תובנה פנימית אני מיד חושב איך אני הופך את זה לפוסט,
או איך אני משתף את זה בשיחה, או איך אני מכניס את זה להרצאה.
כאילו שאם אני שומע את זה לבדי, זה כאילו זה לא היה קיים.
כמו השאלה, האם עץ שנפל ביער, ולא היה מי ששמע אותו, השמיע קול? מבחינתי לא
ואצל קרן יש צורך במרחב פנימי, בו יש רק אותה עם עצמה.
לקרן אין צורך לשתף. (אין לה אף חלון בנפש שפונה לכיכר הפומביות).
אחרי שקלטנו שנינו, שכל אחד השליך על הפרשנות את הצורך הפנימי שלו,
מצאנו את המקום באמצע.
קרן הציעה שכן נהדהד לליבי את מה שאנחנו רואים ושומעים,
אבל להיות מודעים לא להדביק לזה אינטונציה של "וואו, כל הכבוד", ובלי אינטונציה של הפתעה, או הגזמה מחזקת.
אלא להשתדל להדהד נקי. בלי מניפולציה של חיזוק, שכביכול אמור לעשות טוב אבל הוא בעצם עושה את ההיפך.
כשאני מגזים מחמאה עם גוון של הפתעה, אני בעצם אומר את הדבר ההפוך למה שהתכוונתי.
באמצע הסיכום שלנו נזכרתי בסיפור שקרה לפני עשרים שנה.
הייתי שוער בהכח ר"ג. באמצע השנה הגיע מאמן חדש.
אחרי המשחק, הוא פנה אליי ליד כולם בחדר ההלבשה ואמר לי:
"שרון, אני ממש מופתע לטובה ממך. היה לך משחק מצוין. אני קולט שאני דווקא כן יכול לסמוך עליך".
המחמאה הזאת יושבת לי בזכרון במגרה של העלבונות המרים ביותר.
מתחת למחמאה אני שמעתי אותו אומר לי: 'אמרו לי שאי אפשר לסמוך עליך'.
מבחינתו הוא החמיא לי. מבחינתי הוא העליב אותי.
כי אם אתה מופתע ממני לטובה, מה זה אומר על מה שאתה חושב עליי בדרך כלל.
המתנה העיקרית שלי מהסיפור עם ליבי,
זה חידוד ההבנה שהדרך היחידה לעבוד עם ועל הילדים שלי, זה לעבוד עם ועל עצמי.
ושהדרך היחידה להדהד נקי, בלי מניפולציות של חיזוק ובלי הדים שמשקרים,
היא להמשיך ולעבוד על צמצום הצורך שלי בהדהוד חיצוני לאישור קיום פנימי.
לאתר של שרון – משמהות
לדף הפייסבוק של שרון – משמהות
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: שרון כהן, עיצוב תמונה: סהר גרופר
כתיבת תגובה