כשהבלתי אפשרי נהיה אפשרי / איריס ציגלר

סמרתון 2016

איזו מין רוכבת אני ?? …

איפה אני הכי אוהבת לרכוב??

איך אני מגדירה את עצמי??? ולמה בכלל אני צריכה הגדרות…

עד לפני ארבעה חודשים לא ידעתי לדייק את התשובה.

היום אני מרגישה שאני כבר יודעת.

באחת מסיום תחרויות הליגה פנתה אלי אחת המתחרות ,עפרה , ושאלה אותי האם אני מעוניינת להיות השותפה שלה בתחרות הסמרתון.

רק כדי שתבינו… עד אז זה בכלל לא עלה על דעתי להשתתף בתחרויות כאלה.

חוץ מההשתתפות במרוץ החד יומי באפיק ישראל, לא התנסתי באתגר שכזה.

הסמרתון היא תחרות זוגות שמתקיימת במדבר באזור סמר, סינגלים ודרכים מדבריות.

ביום הראשון רוכבים – 25 ק"מ.

ביום השני- 75 ק"מ.

וביום השלישי – 65 ק"מ.

לא יכולתי לענות לה במיידי… גלגלתי את הרעיון בראש, ואז והחלטנו להיפגש לרכיבת ניסיון.

ומשם…היסטוריה…

תחרות שכזו אינה דבר פשוט בכלל.

הבנתי שאני צריכה להתכונן אליה כמו שצריך, שזה למעשה תהליך שלם.

 מאותו הרגע, מבחינתי, התחרות החלה…

בחרנו בקפידה את המאמן הדגול יוני רייש.

יוני, דאג לתכנית אימונים אינטנסיבית.

אך יחד עם זאת מספיק גמישה כדי שנוכל לעמוד בה.

במהלך התהליך האימוני, למדתי כל כך הרבה על עצמי, ואם חשבתי שאני כבר מכירה את עצמי אז הופתעתי מחדש.

הכרתי יכולות חדשות, מסוגלות שלא דימיינתי, ויכולת ההתמודדות שלי עם קשיים…

בתחילת האימונים חוויתי אי הצלחות רבות, אם זה בבחירת המסלול הנכון, או האינטרוול הנכון עד שהגוף התחיל להתכוונן לדבר הזה.

הדופק הותאם ובכלל ה -mind כולו הסתנכרן עם האתגר שנפל עליו.

לעיתים לא הבנתי את מטרת התרגיל…

היום, ולטווח הרחוק, בראיה אחורנית הכל השתלב יחד באופן מופלא.

למדתי אינטרוול מהו, מהם דפקים נכונים ובאיזה ZONE כדאי להיות.

מהי רכיבה ארוכה מבחינת שעות ומרחק, מהי תזונה נכונה ברכיבה, לפני ואחרי.

עולם שלם נגלה לפניי. כזה שלא הכרתי קודם.

הגענו לתחרות מוכנות, פיזית ומנטלית כאחד, חמושות באנרגיות חזקות.

ביום הראשון עבר חלק, רכבנו מצויין כמו שתכננו.

היום השני של התחרות החל עם תחזית למזג אוויר חם מאוד. חום של 35 מעלות לקראת הצהריים.

יצאנו עמוסות, מים, אוכל, ג'לים איזוטון וכל מה שצריך לרכיבה כזאת משמעותית בידיעה שאנחנו "מכוסות" עד תחנת ההאכלה הראשונה שם נצטייד מחדש.

ואכן, הגענו לתחנת ההאכלה במצב טוב, מילאנו מים, אכלנו טוב והמשכנו בדרכנו, מצב רוח טוב ואופטימיות.

כך המשכנו עד הק"מ ה-32 ואז עפרה חשה ברע. הבנתי שהיא לא תוכל להמשיך בתחרות. מצבה הגופני דרש פינוי.

ואז אני, איריס, צריכה לקבל החלטה… מה אני עושה ולאן אני ממשיכה מכאן…(הרי אם אין זוג, בעצם אנו נפסלות )…

עשיתי חושבים עם עצמי (וכדאי שאחשוב מהר כי חם…),

בדקתי את מצבי מבחינה פיזית ומנטלית… לא ייאמן הרגשתי שאני יכולה להמשיך, שאני מסוגלת גם לבד.

נפרדתי מעופרה ומרכב החילוץ והמשכתי לבד. במדבר הרותח.

אני מפנימה שרוב הרוכבים בתחרות כבר לפניי ואני לבדי על המסלול ללא רוכבים לצידי.

לא פשוט בכלל…

באותה השנייה ממש החלה ההרפתקה האמיתית שלי.

הרכיבה המנטלית הארוכה של חיי…

20 הק"מ הכי ארוכים שרכבתי אי פעם (ומה שמוזר, באימונים עשיתי המון רכיבות בדד, במרחקים דומים).

הרכיבה הייתה רובה בדרכי מדבר מלאות "דשדש" בשפת הרוכבים (סוג של חצץ נחלים עמוק ומעצבן) שגורם לך להרגיש כאילו אתה רוכב במקום …

והמוח שלי עובד שעות נוספות…

מחשבות באות והולכות,

יש כאלה שנשארות ויש כאלה שחולפות.

עיקר המחשבות היו הישרדותיות כמו: "איך את מרגישה"…, "אוף מבאס"… "צמאה ממש"… "כדאי לאכול משהו"…

"תיזהרי כשאת עושה פיפי שלא יצוץ נחש"… "איזה שקט פה"… " את משוגעת שהמשכת לבד"…

"אם תתרסקי מי ימצא אותך"… ועוד.. ועוד.. מחשבות על מחשבות.

נראה לי כי מעולם לא חשבתי כך כך הרבה.

בק"מ ה-52 אני מגיעה לציוויליזציה.

השעה 14:00, חום אימים, ואז אני מקבלת החלטה.

אני מחליטה להפסיק בנקודה זו את התחרות ומבקשת איסוף.

אני שמחה, שלמה וגאה על היכולת להחליט ולנהל נכון את מצבי.

גאה בהצלחה שלי ובדרך שעשיתי עד הלום.

מגיעים לכפר הרוכבים בערב אני מתלבטת מה לעשות ביום האחרון…

אסרו עלי לרכוב לבד, לא נעים להצטרף ולהתעלק על זוג רוכבים,

את הבודדים איני מכירה, ובכלל הייתה עייפות גדולה ותשישות כללית.

ואז הגיעו שתי בנות נהדרות דלית ואביגייל שפשוט לא נתנו לי אופציה אחרת אלא להצטרף אליהן.

היום השלישי היה בדיוק כמו שהמאמן אמר שאהיה הכי חזקה.

הרגשתי מצויין לאורך כל הדרך, הבנות תמכו ודאגו שארגיש שייכת לאורך כל הרכיבה ועל כך מודה להן רבות!!!!

וממש לסיכום כמה תובנות:

אין דבר שהוא בלתי אפשרי.

אנחנו חייבות להאמין בעצמנו, ולדעת לבקש הכוונה, תמיכה ולשתף כמה שיותר אנשים בתהליך שלנו ואז נקבל תמיכה שאין כמוה.

תציבו יעד, תכננו תכנית פעולה, והתחילו לעבוד בכיוון.

חשוב לא לוותר, גם אם קשה, מעצבן ומציק.

 הקושי הוא רגעי, תחושת ההישג וההצלחה היא אין סופית !!!!!

כל הדבר הזה לא יכל היה להתרחש ללא תמיכה של היקרים לי מכל:

בראש ובראשונה המשפחה המדהימה שלי , אייל יקירי שזרם עם כל השיגעונות שלי, נעם ורועי שלי התותחים,

אלינור- אחותי הלא ביולוגית, שתמיד הייתה שם עבורי, בעיקר ברגעי המשבר הגדולים,

כל החברות שלי שבארבעת החודשים האחרונים התנתקתי מהן ומיעטנו לרכוב יחד…מקווה שהן עדיין חברות שלי..

ובעיקר והכי חשוב לעופרה השותפה הנהדרת שלי שבלעדיה כל זה לא היה קורה !!! אוהבת אותך.

ואם נחזור רגע להתחלה…

איפה אני הכי אוהבת לרכוב?

אז בוודאות, סינגלים, מעברים טכניים, אתגר ומהירות.

מה אני לא אוהבת? שבילים ארוכייייייייים ומשעממים… ו..דשדש כבר אמרתי?…

שלכן באהבה איריס

© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: איריס ציגלר, תמונות: איריס ציגלר