גם כשמלטפים אותה היא כואבת,
גם כשאוהבים אותה היא מציקה,
אפילו כשמקבלים אותה בזרועות פתוחות היא משתוללת, דומעת ולא מרפה.
כזו היא הנקודה הכואבת
עיקשת, מרדנית, מציקנית, נוכחת, עצמאית בשטח, לא ניתנת למחיקה.
ביקשתי ממנה לתת לי ללכת, לצעוד קדימה, להניח לי,
והיא בשלה, עקשנית יותר ממני, יודעת בדיוק מה היא רוצה.
היא רוצה לחיות, היא רוצה לפעום ולהיות בתוכי, היא רוצה שאדע שאני לא יכולה בלעדיה,
שאי אפשר ככה להתעלם ממנה, ואי אפשר להשאיר אותה בשום מקום לבדה.
היא תמיד תהיה איתי, שהיא חלק ממני, שהיא לא תעזוב לעולם, כל עוד אני פה היא גם.
כזו היא הנקודה הכואבת
כשנדמה לי שהנה סוף סוף היא נרגעה,
ואללה, הצלחתי להשתיק אותה,
הפעם התגברתי עליה והיא ישנה שנת חורף ממושכת, כזאת שאף אביר על סוס לבן לא יצליח להעירה.
דווקא אז … דווקא ברגעים שהייתי בטוחה שהיא ויתרה לי קצת אז …
איזה אירוע חיצוני קטנטן, חסר משמעות, כזה שרק ילדים קטנים מתרגשים ממנו,
אירוע כזה שאני מסבירה לילדים שלי… שזה שום דבר, שאין אף אחד בעולם שיכול לערער אותם.
אירוע כזה שאיזה ילד זורק לה, לנקודה הרגישה, זורק לה כמה זרדים לתוך הגחלים הלוחשות שלה
והיא בשנייה שקיבלה את החמצן שלה, מתחילה ללחוש, לחיות מחדש,
לצמוח, לגדול, להתפשט, ולהכות בי.
בן רגע היא עולה לעיניים, ומרטיבה את הגוף,
זולגת החוצה ופנימה, ומציפה את יקומי,
מערערת את יסודות הבטון, מחלחלת לכל נקבובית,
שוטפת, שוצפת, סוחפת כל מה שסביבה.
כזו היא הנקודה הכואבת
ואחרי המבול …אחרי המבול שהיא מביאה עימה,
מגיע השקט, ההשלמה, השקט שאחרי הנקודה הכואבת.
שקט מרגיע, שמרפה אותה, מרפא אותה, שקט פנימי שחי איתה ביחד.
שמבין, מקבל, עלק…מכיל… נו בסדר…
השקט שלפני הליטוף הבא של הנקודה הכואבת.
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, תמונה: סהר גרופר
כתבת יפה.. אהבתי.
ו..
אם עושים לה מסאז׳, הכאב קצת מתפוגג..