אני, עינב עובדיה
אוטוטו בת 37 ועדין בת 20.
נשואה באושר לצעיר ממני בשש שנים.
כל החיים אני והמשקל במערכת יחסים, כמו בכל מערכת יחסים יש עליות וירידות ועליות.
וככה במהלך החיים…
ספורט הפך להיות הפסיכולוג שלי
בגלל אי אלו אירועים בחיי (זה כבר לפוסט הבא).
אין ספק שהשילוב של ספורט עם תזונה נכונה הוא המתכון המנצח לירידה במשקל,
כמי שחולה על פחממות, (אבל חולה),
ואוכל וואי וואי זה סיפור אהבה אפילו סוג של רומן ארוך ומלא בתשוקה,
באמת מנסה, ובאמת רוצה, בכל מעודי.
עשיתי חצי איש ברזל
טריאתלונים, 6 מרתונים מתוכם 3 מרתונים בשלושה ימים
אולטרות שהכי משמעותי מהם הוא סובב עמק 100 קילומטרים ואופניים.
זה לא הקצב זה לא המרחק
זה ההרגשה של להציב מטרה ולבצע אותה
זה להפוך פחד לדחפ
זה להגשים את עצמי דרך תחביב שעושה לי טוב לגוף ולנשמה.
ואז…בשישי צהריים מגיעה הערה חיצונית שנותנת לי את האופצייה לבחור האם …
לרדת על המקרר ולהיות בדיכאון או לחייך לעצמי מול המראה ולזכור שהעולם מורכב מכל מיני סוגי אנשים…
זכיתי לשמוע את משפט "עם כל הספורט שאת עושה את צריכה להיות ממש רזה".
משפט שפגע בול בבטן הרכה, משפט שלא ברור לי למה הוא מיועד? האם זו שאלה אמיתית?
האם זה הרצון להראות לי שספורט לא עוזר? האם זו מראה למי שאומר משפט שכזה?
האם זה משפט שכל עניינו הוא הקטנה? האם המשפט הזה מגיע ממקום של שכנוע עצמי?
אחרי כמה נשימות עמוקות… וספירה עד 10 הלוך ושוב בכל הוריאציות שאני מכירה,
החלטתי לענות תשובה אמיתית, תשובה ממקום של אהבה:
"אני עושה ספורט כי הוא הפסיכולוג שלי, שממלא לי את הנשמה, ועושה לי סדר בראש"
והחיוך שלי, הוא שלי, הוא נמצא שם גם שהמשקל היה שונה.
בקשה לי אליכם…
תלמדו לפרגן ולאהוב
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: עינב עובדיה תמונה: עינב עובדיה
לא נולד האדם שיעצור אותך. אנשים רעים לא חסר כאלה שאומרים מה שהם רוצים בלי לחשוב אבל את חזקה ואותך אנחנו אוהבים. שבת שלום