"זו גישה די שוביניסטית" אמרה לי חברה לכיתה בתחילת השנה השלישית שלי ללימודי תקשורת חזותית,
אחרי שהצגתי רעיון לפרויקט להמשך הסמסטר, בו הצגתי תמונות של בנות אליצור חולון בליגת העל בכדורסל שצילמתי בשמלות ואיפור.
"טוב, אני די שובינסטית בקטעים מסוימים" עניתי, ולא ידעתי שהשיחה הזו תיחקק לי כל כך בזיכרון.
שנה וקצת אחרי, כשהתחלתי לחשוב על פרויקט הגמר וכתבתי את עבודת הסמינריון שלי,
נתקלתי בהרצאה של חברה, מיכל אנגל, חוקרת ספורט ומגדר ששיחקה איתי כדורסל לפני כמה שנים.
היא דיברה על הפטריארכיה, ועל פמיניזם ועל זה שייצוג הנשים הספורטאיות לוקה בחסר,
ושתמיד מביאים את היפות ביותר להצטלם בלבוש מינימלי, בשמלות ומחשופים,
והספורט נעלם איפשהו מאחורי איזה כדור טניס שהיא מחזיקה ביד בצורה סקסית.
באותו רגע שמעתי כמה אסימונים נופלים,
פתאום הדהד לי הקול של אותה חברה אומרת לי שאני חושבת בצורה שוביניסטית וזזתי בכיסא שלי באי נוחות,
פוזלת לצדדים ומגלה שאין אף אחד לידי שיראה.
יכול להיות שהייתי עיוורת כל הזמן הזה?
יכול להיות שחששתי לבטא את מה שאני באמת מרגישה ביחס לעצמי כספורטאית, וניסיתי להתחבא מאחורי כל מיני נורמות חברתיות?
הרי אף פעם לא באמת הלכתי עם הזרם, ותמיד הדברים הנורמטיביים נראו לי די משעממים.
אבל כשצילמתי את השחקניות ההן בשמלות, הוספתי גרפיקה בצבע ורוד, ועוד הדפסתי את הכול בגודל 50X70 כדי שיתלו על הקיר באולם,
באמת הבנתי מה אני עושה?
נכון, זה לא הדבר הכי נורא בעולם, וזה דווקא היה כיף לצלם אותן אז,
האווירה הייתה כיפית והכול הלך חלק, וגם יצא יפה בסופו של דבר.
אבל עכשיו, כשאני לומדת להעביר מסר דרך ויזואליזציה של נושא מסוים – פתאום נפתח לי הראש.
פתאום אני מתחילה לחשוב קצת מחוץ לאזור הנוחות שלי.
כמה חודשים עברו, וגם לאחר שכתבתי את הסמינריון על ייצוג ספורטאיות במגזיני ספורט,
עדיין לא הבנתי שהנושא שלי כבר בחר אותי, והתחלתי לחפש מסביב.
המנחה שלי הוא זה שעזר לי להבין שהכול כבר כתוב – ואני רק צריכה לתת לראש שלי את החופש שלו לעבוד, ולא לאנוס אותו נושאים לפרויקט.
בתור כדורסלנית מגיל צעיר, מעולם לא דיברתי על זה עם אף אחת,
מעולם לא שמעתי אף אחת מדברת על זה ורק שמעתי את אותם משפטים שוב ושוב:
"זה משחק של גברים", "שרירים זה לא נשי", "אל תגזימי באימונים", "זה יעשה לך כתפיים", "את לא לסבית?",
והתעלמתי, או צחקקתי בביישנות כמו שבנות צוחקות.
שבועיים לפני הגשת הביניים, שקובעת אם אני מגישה פרויקט גמר השנה או לא,
ניהלתי שיחת טלפון ארוכה עם חבר קופירייטר וניסינו לחשוב על משפטי מחץ שישברו את הסטיגמות.
כעבור שעה וחצי שבהן העלנו שלושים ושלושה אלף רעיונות שונים, ניתקנו, ונכנסתי להתקלח.
"אצלי בסטודיו יש המון מים זורמים, זה גורם למח לעבוד" נזכרתי במשפט שאמר לנו המנחה שלי בשיעור הראשון.
שלוש שניות לתוך המקלחת כבר היה לי רעיון.
ו-ואללה… נראה שמאז, כבר לא בושה לדבר על זה.
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: מעיין רימר תמונה: מיכל נצר
כתיבת תגובה