אני כבר לא אותו בן-אדם.
לפני חצי שנה נרשמתי למרתון טבריה בפעם השנייה.
כחלק מתכנית אימונים ושיגרה, כחלק מהיותי מאמנת ריצה, מייצגת את העולם של הצבת יעדים ואתגרים….
היה לי ברור לגמרי שזה יעד שאני חייבת לעשות כתיקון עבור עצמי….תוך ידיעה שהשנה אני לבד בתוך האימונים.
המטרה: שיפור זמנים!
כשכואב, זה שורף אותך מבפנים…
כשאתה מצליח למרות הכל, תחושת השיא חזקה עוד יותר.
האימונים התחילו טוב אך מהר מאוד נוספו אליהם משברים…
בהתחלה, הבדידות… המרחקים עולים' ואיתם גם הקושי.
לפעמים צריך לבד לאזן את המחשבות,
לפעמים המחשבות מציפות ואז חייבים מישהו לצידך לניעור.
זה כל כך אחרת ממה שאני מכירה ויודעת… לחשתי לעצמי באחת הריצות.
לא שיערתי עד כמה אחר זה הולך להיות…
אני מגיעה לשיאים חדשים, עבודת קצב וטכניקה,
מפתיעה את עצמי ומתרגשת מחדש כל פעם מהאתגר שמולי.
כשכואב, זה שורף אותך מבפנים….לפעמים בחיוך.
חודש וחצי ממש לפני המירוץ, הבית שלי עולה בלהבות, ונשרף כליל.
החיים שלנו נמחקו, נשארנו ״ערומים״ ללא המקום הבטוח,
ללא הבית שלנו, ללא מקום מבצרינו ועכשיו גם הלב שלי שרוף, הלהבות שרפו גם אותו.
זה לא דומה לשום דבר שאנחנו מכירים…עד שלא מרגישים, עד שלא חווים, עד שלא נשרפים… אי אפשר לדמיין את הכאב.
במקרה של מוות, אפשר לנחם, גם אפשר לרוב לדעת איך זה מרגיש, כולנו איבדנו פעם מישהו קרוב.
אבל בית? אף אחד לא מסוגל לדמיין.
איך קמים? איך מתמודדים?
מי שרץ למרחקים ארוכים, יודע, שריצות ארוכות, בעיקר אלה של סופשבוע כחלק מתכנית למרתון נבנות אחת על השנייה נדבך על נדבך, כמו סולם.
אם פספסת שלב אחד, הדרך למטה מהירה מאוד.
בזכות הקבוצה המדהימה שלי, והאנשים הנדירים שלא ישנו לילות בגללי… הדבר הראשון שארגנו לי היה ציוד ריצה חדש, כדי שאוכל להמשיך ולא לעצור.
הציפיות שלי מעצמי, והציפיות של הסביבה ממני, גרמו לי להמשיך לנוע, למרות ועל אף הקושי.
ריצת חזרה לשגרה, שהיא כלל לא שיגרה.
זה שונה, אחר במהות, אחר בלב ליבה של הריצה.
רצתי כדי לשמור על שפיות, רצתי כדי לברוח, רצתי כי פחדתי לעצור ולרחם על עצמי,
רצתי כי רציתי להמשיך ולהרגיש קיימת ונוכחת בעולם שלי, רצתי כי ידעתי שאם אפסיק אשאב לתוך עננה שחורה, פיח שחור, גם ככה הכל שחור מסביבי, שחור וקמל .
רצתי, כי החרדות בכל יום, מרדת החשכה, לא נתנו לי מנוח.
כשרצתי, בכיתי… כשרצתי שחררתי את הכאב שלי.
הכאב שרף אותי מבפנים, הפעם זה לא היה כאב פיזי, כאב מלא בכעס על החיים ובכלל…
אש, מכלה, שורפת הכל, מכחידה הכל,, משאירה כלום!
היא מאפשרת לעשות ריסטארט, להתחיל שוב מאפס, ניסיתי לדמיין עצמי שוב מההתחלה…
אבל זיכרונות אי אפשר לשרוף, זה לא עובד לי…
אני אותו בן-אדם שעובר תהליך השתנות…
נקודת האיפוס היא מרגע השרפה, כאן הכל מתחיל אחרת,
נכנסים לשיגרה אחרת, (אם אפשר לקרוא לזה שיגרה),
אני מנסה לשדר חוזק… ונשברת בשקט.
רצה ומאמנת כדי לשמור על הזהות שלי, על העצמי שלי
הריצות לעצמי הולכות ונהיות קשות יותר ויותר.
אז כן, לפעמים גם ויתרתי… כל ריצה היא התמודדות עם עצמך ועם הכאב.
זה כמו לצאת לפסיכולוג רק בלי הכיסא והטישו.
לא תמיד זה אפשרי…. בעיקר לא כשחושך ושחור בחוץ.
היעד המרכזי של כל הקבוצה מגיע.
חצי מרתון עמק המעיינות, קרוב לי מידי ליום השריפה… התפרקתי פיזית ונפשית,
לראשונה חוויתי התמוטטות רגשית שסיכמה בערך את כל מה שעברתי עד אותו יום.
משם היה לי קשה לקום!
לא הצלחתי להרים את עצמי לאימונים מרוב עייפות וחולשה.
לצידי מאמן שדואג להגיד בדיוק את הדבר הנכון שיניע אותי למעשה…
לצידי חברים מדהימים ועוטפים, משפחה ובן זוג שידע לזהות את החולשה שלי, וברגע האמת לצעוק עלי לצאת לרוץ.
בגשם, במבול, בקור העז….נגד הרוח, עם הרוח.
ואני…המשכתי….
הריצה ״הארוכה האחרונה״ הייתה חוויה מרגשת.
ריצה שסיכמה לי תקופה …
תקופה של לפני ותקופה של אחרי.
אני מגלה שיש שתי ענת שונות.
עם שני שותפי למסע (כל אחד בקצב שלו), והמאמן שהיה צמוד אלינו מהבוקר, עקב, נסע, חילק קפה לפני, נתן הוראות, דאג וחישב זמנים כל הדרך, צילם, חייך, וזרע מילות עידוד נפלאות…
כל זה הביא לתוצאה שחלמתי לעשות במרתון עצמו.
מכאן שוב ירידה… ופחדים.
התחלתי לדמיין את עוף החול:
האגדה מספרת כי בחייה הבוגרים, הציפור בונה לעצמה קן בראש עץ גבוה, בו היא מטילה ביצה אחת או יותר, בערוב ימיה, הקן עולה באש המכלה את הציפור ואת צאצאיה.
לאחר שלושה ימים מרגע השרפה, נולדת ציפור פניקס חדשה מן האפר ויוצאת אל מחזור חיים חדשים.
למות ולקום מחדש, ככה הרגשתי…
קעקוע של הפניקס על הכתף שבוע לפני המרתון, עזר לי לבחון את הדברים מחדש, ביקשתי לעצמי כוח לקום מתוך האש….
כשכואב, זה שורף אותך מבפנים…
המירוץ היה קשה, אך מדויק.
בלב ידעתי שאם שרדתי עד עכשיו, אין סיבה שלא אצליח לעשות גם את זה.
הגברתי קצב למרות שקשה לי.
והרוח הייתה חזקה פי מאה….
בכל זאת…
עמדתי ביעד בגבורה!
בזכות האנשים הטובים בדרך, המלווים המדהימים, שחיבקו אותי, המאמן שבזכותו התוצאה הזו הגיעה!
שני הק״מ האחרונים היו רגעי השיא של המרוץ.
3:56… אין סיפוק גדול מזה.
כל אדם צריך את משפחתו וחבריו לצידו בתקופה שכזו, כשאתה מרגיש שהקרקע נשמטת מתחתיך.
כל מרתוניסט צריך את חבריו שירוצו איתו באימונים וברגע האמת.
וכל מאמן צריך גם מאמן שישמור עליו באיזון ובתכנית בין ריאליות ורגישות.
החכמה היא לדעת להשתמש בכל אלה, להקשיב לעצמך ולפעמים… לאפשר לאחרים לעשות את זה בשבילך.
(גם אם אתה עשוי מהחומר שחייב שליטה)
אני ללא ספק בן אדם אחר.
לגלות בעצמך כוחות חדשים זה לא עניין של מה בכך.
צמחתי לרגע מהתחתית…
נשאר לי להתרגש מההישג ולקום בכל יום עוד קצת, לדאוג לשמר את היעד הבא.
לצאת למסע בכל יום צעד אחר צעד, למות ולהיוולד מחדש, לרוץ…. ולזכור,
במקרה הזה :
"היא הייתה חזקה מהחורף
היא היתה חזקה מסופה
לצמוח מכלום שהיה לה
זה סוד הכח שלה" אסתר שמיר
שנה של אתגרים לכולנו:
ובעיקר שנה של מציאות אמיתית וכנה.
שיהיה לכולנו את הכוח להמריא קדימה ולמעלה הכי שאפשר.
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: ענת אהרונוביץ' תמונה: ענת אהרונוביץ'
כל כך אמיתי
כל כך כנה
בלי מסיכות
לגזור ולשמור