חיוך גורם למעגל של חיוכים / פרי באיו

מהיום שאני זוכרת את עצמי הייתי סוג של טום-בוי,

אהבתי ספורט ואקשן, הייתי שובבה וקופצנית, היפריאקטיבית במלוא מובן המילה…

בהיותי בערך בת עשר נפתח חוג ג'ודו בשכונה ואני, הלכתי לשיעור ניסיון,

ללא ספק זו הייתה אהבה ממבט ראשון…בדיוק כמו בספרים, בסרטים.

התחלתי להתאמן בחוג פעמיים בשבוע, ומהר מאוד עברתי לאימונים יום-יומיים.

למה? פשוט כי היה לי שם טוב!

פרקתי אנרגיות, חיכיתי לתחרויות והתרגשתי לפני כל תחרות.

הספורט הפך לחלק בלתי נפרד מחיי.

הג'ודו עיצב את מי שאני היום: אדם טוב יותר, תחרותית ולא דורסנית, למדתי לנצל את ההיפריות שלי למקומות חיוביים.

גדלתי בשכנה בדרום ת"א שבאותה תקופה לא הייתה שכונה כ"כ טובה,

בזמן שאני הייתי בגו'דו אחרים מבני ובנות גילי היו "יושבים על הספסלים" ומבלים שעות בבטלה ובגינות הציבוריות.

ההורים שלי תמיד דחפו אותנו לחוגים ולהעשרה (אחי הקטנים ממני בשש שנים, תאומים, היו גם בעקבותיי בג'ודו והגיעו להישגים גבוהים)

בג'ודו למדתי לשלוט על עצמי, להשתמש בכוח של היריב ולהסיט אותו מדרכי (היריב זה גם בג'ודו וגם בהתמודדות על החיים)

וכילדה ונערה היפרית היו המון התמודדויות…

בכיתה ז' עברתי ללמוד בשל האינטגרציה בבית ספר בצפון ת"א,

אז… בשונה מהיום זה היה "צפונים" ו"דרומים"…..זו היתה תקופה לא קלה וההתעסקות בג'ודו הקלה על הלימודים ועל הצד החברתי.

בג'ודו אתה לומד שליטה עצמית, לומד תיזמון, לומד להגיב באיפוק ולתת כוח מתפרץ כשצריך.

היה לי את המאמן המושלם עבורי, עד היום אנחנו בקשר מעולה,

הוא שימש לי כמאמן, כחבר, כאבא, ידע מתי לתת לי בראש ומתי לתת חיבוק חם

בנוסף התחברתי להדרכה, לעבוד עם ילדים, ללמד אותם את אשר למדתי, להעניק להם מהידע שלי.

בגיל צעיר התחלתי להדריך ג'ודו, ובגיל 16 עשיתי קורס מדריכים בווינגיט, בכיתה י"א כבר עבדתי במתנ"ס בתל אביב.

בצבא שרתתי כמדריכת קרב מגע, ובסיום הצבא התאמנתי בקרב מגע ועשיתי קורס מאמנים. לאחר מספר שנים החלטתי לעבוד בתחום אחר,

מצאתי את עצמי עובדת בעולם הרכב….טום בוי כבר אמרנו?…..

גם פה הספורט היה לי לעזר, כמו גם התחרותיות וההיפריות; השתתפתי פעמים בתחרות ארצית של יועצי שרות טויוטה וזכיתי במקום ראשון!

ספטמבר 2014 התחריתי בתחרות יועצי שרות יונדאי, וזכיתי במקום ראשון ומשם הגעתי לתחרות יונדאי העולמית,

מתוך 84 מתמודדים הגעתי צמוד מאוד לשלישיה הראשונה וקיבלתי מדליה ומגן בגין כישורים מיוחדים.

השילוב של ספורט תחרותי בתוך החיים האמיתיים הינו שילוב מנצח, גם בבית ובעבודה.

היכולות, המשימתיות, הדיוק והרגש מייצרים כוח מניע לתהליכים מקבילים בעבודה ובבית.

לפני כחמש שנים התחלתי לרכוב על אופני שטח, בשביל הספורט ונשאבתי לעולם הזה,

הרכיבה עושה לי טוב, כשאני רוכבת זה תמיד מלווה בחיוך,גם בעליות הקשות וגם בקטעים טכניים שקשים לי.

ברגע שאני מתיישבת על האוכף אני מתנתקת מכל הבעיות היומיומיות של שגרת החיים נהנית מאוד מהטבע ,מהנופים ממזג האוויר המשתנה

כאשר אני מסיימת אתגר מסוים אני מרגישה על גג העולם.

מי שמכיר אותי ומי שפוגש אותי בשטח תמיד ישמע ממני צועקת "בוקר טוב לכולם" או שרה, מלאת שמחת חיים

כאשר אני נכשלת, וכן גם זה קורה… אני לוקחת מאוד ללב, נופלת ומרימה את עצמי לרכיבה הבאה, לאתגר הבא.

כאשר אני מגיעה הביתה מרכיבה אני ישר נכנסת ומתחילה לספר לבעלי מה היה, ברצף דיבור שוטף, מעבירה לו את החוויות שלי….(מסכן סובל ממני….. )

וכמו שבעלי אומר, כשאימא מאושרת כולנו מאושרים יותר.

אני מאוד אוהבת להתחרות, מאוד אוהבת את ההתרגשות והלחץ שלפני התחרויות, אני מציבה לעצמי יעדים שנותנים לי דרייב להצלחה.

המשפחה והחברים מפרגנים, תומכים ומתגאים בי על ההישגים שהיו לי במשך השנים ומכילים אותי ברגעים בהם נכשלתי… או כאלה שפחות הצלחתי בהם.

בכל תחום בחיים ליווה אותי החיוך שלי, ששמר עלי בכל רגע נתון,

וכמו שאני תמיד אומרת: "חיוך שווה מיליונים ולא עולה כסף".

חיוך גורם למעגל של חיוכים…כשאני מחייכת זה מדבק את הסביבה.

אני מאמינה ומחנכת את ילדיי , ראשית כל להיות אנשים טובים, לתת כבוד לאחר,

בזמני הפנוי אני משתתפת בהנהגת הורים של החינוך המיוחד ודוגלת כי "האחר הוא חבר".

ואם תשאלו אותי איפה אני בעוד חמש שנים?…

אני אחייך מאוזן לאוזן ואענה: "אמשיך לטפס ולהתקדם במקום עבודתי, אמשיך לתרום לקהילה וללא צל של ספק אמשיך להתאמן"…

© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: פרי באיו תמונה: פרי באיו