בתקופה האחרונה מצאתי את עצמי מתלבטת עם דילמה, שאלה, אפשרות של התוויית מסלול חדש במסע חיי, זה שאני הולכת בו בשנים האחרונות.
בניגוד לעבר, בו חשתי שאני צועדת במסלול שהותווה לי פשוט כי כבר הייתי בדרך שבה לא היה לי אומץ, רצון , חשק, כוחות (ועוד לא שכאלו)
לצאת מאיזור הנוחות ובאיזשהו מקום כסופרוומן שרצה במסע חייה לקום ולהודות שזו לא הדרך שמתאימה לה, שטובה לה ופשוט לעזוב אותה נשארתי בה.
"ללכת אל, ללכת מ…
ללכת כי כולם הולכים
מה זה בעצם משנה
ממה בעצם הם בורחים. .. (הבלדה על חדווה ושלומיק / יהונתן גפן)
כמובן "שאת הסוף כולם יודעים",
מסלול חיי נעצר בחריקת בלמים ולא מבחירה.
התחלפה לה הדרך בה צעדתי בדרך אחרת שגם בה אני צועדת לא מבחירה אלא כי זה מה יש וזו סיטואציית החיים שנוצרה.
ועכשיו אני מרגישה, שבדומה להרבה ספורי מסע, הגיבור בסוף המסע צריך לעמוד מול דרקון,
לעיתים הדרקון הוא אמיתי ולעיתים הוא דרקון פנימי.
התובנה שהתחדדה והוארה לי בעקבות ההתלבטות שעמדה בפניי היא שהפעם אני חייבת לעמוד מול הדרקון.
התחדדה לי ההבנה, שהדרקון הגדול המפחיד והמאיים הזה, הדרקון יורק האש שמכלה הכל הם לא כל הקולות שמסביב שמבקשים
שאקשיב להם ואפעל כעצתם אלא כי הדרקון הזו היא אני.
הדרקון שמבקש ממני לרצות את האחר, לעשות את המצופה ממני וללכת בדרך שאחרים חושבים שהיא הנכונה לי או המתאימה לי.
הדרקון שמבקש ממני להקשיב לאלו שבעיניהם הדרך בה אני הולכת היום היא אולי קצרה מדיי, אולי לא מאתגרת, לא מעניינת, לא מרגשת.
ההתלבטות הזו העמידה בפני את החשיבות של קבלת ההחלטה ממקום של הבנה שהדרך עכשיו היא המסע פנימה,
הדרך להתמודד עם הדרקון שלי.
הדרקון הזה איננו האחרים שמדברים באוזניי אלא הדרקון הזה הוא אני ורק אני.
הדרקון הזה לוחש בשקט ולמרות זאת, הפעם אני צריכה להקשיב לו.
לדרקון שמייצג את המשאלה שלי ואת הצורך האמיתי שלי להמשיך להיות אני האמיתית, עם השאיפות, הרצונות והצרכים שלי ופחות להיענות לשאיפות ולרצונות
של אחרים.
אני באמת מרגישה, שהיום בשלבים מתקדמים של המסע , מסע חיי אני חוזרת לרונית – האמיתית,
שמתכוונת ומנסה לעשות רק את הדברים שהיא רוצה וצריכה בנפש פנימה ופחות ללכת בדרכים שאחרים התוו לה.
פחות לעמוד בסיטואציה של דלת נטרקת בפנים ויותר להיות זו שמתווה את הדרך, זו פותחת וסוגרת את הדלתות המתאימות לה.
המשאלה לחזור פנימה לרונית האמיתית, להקשיב לה ולשמוע מה היא מבקשת מה היא צריכה ומה היא רוצה
ומשתיקה את כל הקולות האחרים שמסביבה גם אם הם מאד מחמיאים, מחזקים, דוחפים לכיוונים שאני לא רוצה בהם.
אני מרגישה חזקה ומחוזקת וכמי שמחזיקה בהגה ומובילה את חיי לכיוונים הרצויים לי, לדרכים שמתאימות לי.
העמידה בסיטואציה בה אני לומדת להקשיב לעצמי, לצרכים שלי ולרצונות שלי היא עבורי מעמד מרגש ותורם מאד לביטחון העצמי וליכולת שאני רוכשת בשנים
האחרונות לחזור ולהאמין בעצמי, ביכולותיי ובמי שאני.
גם אם המחיר הוא אכזבת לא מעט אנשים קרובים, יקרים לי ואהובים.
ועכשיו כשאני מסתכלת על הדרקון הזה, שעד כה התעלמתי מקיומו במסע חיי ונתתי לו לאיים עליי
ולהשפיע על הבחירות שלי או על חוסר הבחירות שלי במסע חיי,
עכשיו אני מסתכלת עליו בעיניים אוהבות וחושבת לעצמי שהדרקון הזה הוא לא מאיים, הוא לא מפחיד,
הדרקון הזה הוא החבר הכי טוב שלי.
"…יש דרקון, דרקון גדול מאד!", אומר בילי ומלטף לדרקון את הראש. הדרקון מכשכש בזנבו מרוב שמחה ומרגע זה הוא נעשה שוב קטן.
אמא אומרת: "דרקונים קטנים כאלה לא אכפת לי", ושואלת "למה היה צריך לגדול כל-כך?". בילי משיב: "נדמה לי שהוא פשוט רצה שישימו לב אליו".
( מתוך ספר הילדים הנפלא " דרקון –אין דבר כזה" מאת ג'ק קנט).
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: רונית שפירא
כתיבת תגובה