לפני כשנה וחצי, בגיל 35 נתקלתי במקרה בצינור עגול מפלסטיק.
צינור עגול מפלסטיק שבמקום לשמש כצינור השקיה התגלגל לידיי ושינה את חיי.
נעים מאוד, שמי עינת מזרחי.
אם אני צריכה לתאר את עצמי בכמה מילים הייתי בוחרת במילים: אופטימיות, תנועה, ואפשרויות.
אהבתי לתנועה הייתה בי מאז ומעולם, אני אוהבת לנסות כל מיני אופציות של תנועה וריקוד ולפתוח את עצמי לכיוונים שונים ומשונים.
שנים חשבתי על עצמי, שזה שאני רוצה לפנות לכל כך הרבה כיוונים זהו סוג של חסרון… שאני "מתפזרת".
והרי ידוע שבכדי להצליח צריך פוקוס ומיקוד.
עם הזמן למדתי להשלים עם התכונה הזו ואף להפוך את "ההתפזרות" שלי ליתרון שלי.
למדתי מגוון שלם של נושאים ותחומים: תאטרון, פסיכולוגיה ולאחר מכן אף עשיתי תואר נוסף במשפטים.
למדתי נדל"ן, טיילתי בעולם במסגרת עבודתי כדיילת אוויר ורציתי לטעום הכל מהכל ורק אז לבחור.
עד לפני כחצי שנה עבדתי בחברה גדולה, והייתי חלק ממחלקת הנדל"ן הגלובלית של החברה; נהניתי מהעבודה ועבדתי קשה כדי ללמוד ולהתקדם. .
במהלך הזמן שמתי לב למשהו מעניין… ה"התפזרות" הזו דווקא היא שיחקה לטובתי.
מצאתי כל-כך הרבה קווים שחיברו בין הדברים שעברתי ולמדתי בחיים לבין המשימות שהוטלו עליי, והתכונות שנדרשתי להן במסגרת התפקיד.
למשל: במהלך לימודי הפסיכולוגיה למדנו לא מעט על נפש האדם, על מה מניע אנשים,
דבר שאיפשר לי להתחבר בצורה טובה לכל מיני סגנונות של אנשים, ולנהל משא ומתן בצורה אפקטיבית.
במהלך לימודי המשפטים למדתי על חוזים ומקרקעין, במהלך היות דיילת אוויר באל-על למדתי על תרבויות ומקומות בעולם.
ואז עזבתי…!
עזבתי כי הרגשתי שאני יכולה יותר!
אני מודה שהתבשלתי לא מעט עם ההחלטה הזאת.
החשש היה גדול.
התנאים שהיו לי היו מצוינים ואהבתי מאוד את סביבת העבודה.
הוחמאתי רבות ע"י בני משפחתי וחבריי על התקדמותי בחברה, והרגשתי כמה היו גאים בי.
ועדיין, משהו היה לי חסר…
ועל כן, החשש שאאבד משהו טוב ויציב התגמד לעומת ההרגשה שלי שאין בי מספיק שמחה וחיוניות
ברוב שעות העבודה ולעומת הרצון ליצור משהו טוב הרבה יותר.
משהו שיאפשר לי להביא יותר מעצמי ואת עצמי.
עם עזיבתי, התחלתי להשקיע יותר בתחביבים שלי, וביניהם הריקוד שאני אוהבת כל-כך.
הרומן שלי עם החישוק החל לפני כשנה וחצי, כשהתגלגלתי במקרה למסיבת טבע.
ראיתי שם בחורה רוקדת עם חישוק.
זה היה קסום בעיני והחלטתי שגם אני רוצה…
קניתי לי חישוק ולמדתי אצל כמה מדריכות מדהימות במקביל.
השקעתי בזה כל יום שעות על גבי שעות, לאט לאט זה הפך לאהבה גדולה.
עד לפני מה חודשים גרתי בדירה קטנה יותר ולא היה לי מקום מתאים בבית להתאמן בו.
החישוק, ובמיוחד כשאת מתחילה, דורש ספייס.
וגם אז זה לא מבטיח שלא יישברו מנורות או יישרטו טלוויזיות…
בכל אופן, בגלל שלא היה לי חלל מתאים הייתי בכל ערב אחרי העבודה מרימה את המיטה שלי
לגובה (כן.. ממש משעינה אותה על הקיר..),
מפרקת את המנורה מהבסיס מנורה ומכסה את הטלוויזיה בסדין – כל זה כדי להתאמן!
חברות שלי שהיו מגיעות אליי לפעמים בשעות הערב פשוט לא האמינו למראה עיניהן…
אבל לי … לי זה היה נראה נורמלי לגמרי.
אני צריכה ורוצה להתאמן ושום דבר לא יעצור אותי!
יכול להיות שהעובדה שהשקעתי כל כך הרבה בסידור החדר גרמה לי להעריך יותר את האימון והייתי מסתגרת בחדר במשך שעות.
הרגשתי שהחישוק עוטף אותי.
כשאני בתוכו אני בתוך עולם משלי, יוצרת, עובדת קשה כדי להבין מה המומנטום הנכון בכל תרגיל,
מהי העוצמה הנדרשת, מהו הטיימינג הנכון.
כאילו יש לי פרטנר שאני צריכה ללמוד אותו וללמוד איך ליצור עם הדבר הדומם הזה חיים.
איך לגרום לו לזוז כמו שאני רוצה. אבל גם כמו שהוא רוצה.
למצוא את האיזון העדין הזה ביני לבינו.
מעבר לזה – החישוק לימד אותי לא לוותר!
שאם אמשיך לנסות אצליח לעשות תרגילים שבכלל נראים לא הגיוניים!
שאם אתמיד אצליח לדייק!
שאם אתמיד אצליח נקודה, סימן קריאה!
הזמן הפנוי שלי הפך להיות זמן האימון שלי בחישוק.
התחלתי לשתף את הסביבה שלי בסרטונים שלי רוקדת ומשם דבר הוביל לדבר –
התחלתי להעביר סדנאות ופתאום התחילו הזמין אותי להופיע באירועים.
גיליתי שאני פורחת ומתמלאת באדרנלין.
ואז זה היכה בי : בחיים לא חייבים להיות רק דבר אחד, וכמה כיף שזה ככה!
ועכשיו מה שבא לי זה לרקוד!
לאט לאט התחביב הפך לחיים שלי והבנתי שאני נהנית ממנו יותר ויותר ויכולה לחשוב על דרך להתפרנס ממנו.
ומה אני אגיד לכן…אני קמה כל בוקר עם חיוך,
מקבלת המון השראה מאנשים שהולכים אחרי האהבה שלהם.
שומעת בכל שבוע מחדש משפטים כמו:
"בחיים לא הצלחתי לסובב חישוק", "את לא מבינה כמה ניסיתי ואין.. לא מצליח",
"אין לי קואורדינציה, אני מקרה אבוד" ועוד ועוד..
ואני דווקא אוהבת שהן מגיעות אלי ככה לסדנה.
זה מאפשר לי להראות להן איך הכל ניתן לשינוי,
איך מה שעשית בעבר לא קובע את מה שתעשי, איך לפרק תנועה וללמוד אותה.
ללמוד צעד אחר צעד ולא לוותר.
לחלקן זה בא בקלות וחלקן נדרשות לעבוד קצת יותר חזק.
מי שתתאמן תצליח, וההצלחה שלהן היא האושר שלי.
בכל סדנה מחדש אני מחכה לרגעים האלה בהן אני שומעת צעקות של: "היי, תראי! הצלחתי! אני לא מאמינה!" הן קורנות באותו רגע,
זה מרגיש כמו קסם!
הן מופתעות ממה שהגוף שלהן הצליח לעשות.
ואני.. אני פשוט נהנית להסתכל עליהן ברגעים הקסומים האלה שהן משתחררות ומתחילות להינות מהתנועה הזאת.
תנועה שלאט לאט תהפוך להיות חלק מהן, שתעשה ללא מחשבה, ואז היא בעצם תהפך לריקוד. לחופש.
מאחלת לכולנו לפנות את הזמן, אפילו אם הוא מועט ויקר, לתחביב שעושה לנו טוב.
אין לזה תחליף.
ולכו תדעו לאן זה ייקח אתכן…
"להכיר בעצמנו כאפשרויות" יפתח שגיב, הומניקיישן.
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: עינת מזרחי תמונה: עינת מזרחי
Throughout our lives we don’t have to be just one thing, and how much fun it is! Einat Mizrachi
About a year and a half ago, at the age of 35, I got a hand on a round plastic pipe.
A round plastic pipe that instead of being used as an irrigation pipe rolled into my hands and changed my life.
Nice to meet you, my name is Einat Mizrachi.
If I had to describe myself in three words I would choose the following: optimism, movement, and possibilities.
My love for movement has always been within me, from the simplest things like dancing,
to moving myself generally to different directions regarding my life choices.
For years I thought of myself, that wanting to go in so many directions is a disadvantage … that I was "dispersing." It is indeed
known that in order to succeed, focus must be achieved.
Over the time I managed to accept this attribute and even use my "dispersion" as an advantage.
My fields of studies were diverse: Theater, Psychology, and then I did another degree in law studies. I studied real estate, travelled
around the world as part of my job as a stewardess and wanted to experience everything and only then to make my choices.
Until half a year ago, I worked for a big company, and I was part of its global real estate department,
enjoying it and working hard to learn and make progress.
Working at such a competitive environment, I realized that my "dispersion" actually enhanced my efficiency and helped me to
come up with the challenging tasks that was being assigned on a daily basis.
My knowledge in so many different fields could be compared like some random dots in an empty paper. Surprisingly though,
in this job, these dots got fully connected and suddenly everything started to make sense.
For example, during psychology studies, we learned quite a bit about human nature,
about what motivates people, which enabled me to connect so well to all kinds of people,
and also to negotiate effectively.
During my law studies I learned about contracts and real estate.
During my training in El Al, I learned about cultures and places in the world.
And then I left …!
I left because I felt I could do more!
I admit that I have tossed and turned quite a bit with this decision.
The fear was intense.
The existing job position was fully satisfying and my family and friends were very proud of me.
However, something was missing … Something that would allow me to bring more of myself.
Meaning that I needed to bring more joy and vitality, to combine pleasure with work.
So I decided to make a huge turn in my life,
by quitting my job position and began to invest more time in my hobbies, including dancing
Therefore, the fear that I would lose something good
and stable was dwarfed by my feeling that I lacked enough
most of my working hours and compared to my desire to create something much better.
My affair with the hula hoop began about a year and a half ago, at a party.
I saw a girl dancing with a hula hoop.
Her dance looked magical to me and I decided that I wanted to try it …
I bought a hula hoop and took classes from few amazing instructors at the same time.
I was investing many hours into this, daily, and slowly it became a great love.
Practicing with the hula hoop was not as easy as it might sound. It required time and space.
Until a few months ago, I lived in a smaller apartment and did not have a suitable place to practice.
Lamps were occasionally being broken and my television was also scratched.
This meant that every evening I had to pick up my bed highly (yes … just leaning it against the wall …),
remove the lamp from its base and cover the television with a sheet – all these in order to practice!
When friends were coming over to me sometimes in the evenings, they simply could not believe in their eyes…
But to me … it seemed perfectly normal.
I needed and wanted to practice and nothing could have stop me!
Perhaps the fact that I invested so much in arranging the room made me appreciate the training even more and it made me
shutting myself up in the room for hours.
If you ask me what is the thing that I love the most in hula hoop it’s the feeling of being wrapped around by it.
When I am inside it, I am in a world of my own, creating,
working hard to understand what is the right momentum in every trick,
what is the required power that I should use,
what is the right timing and generally how to find this delicate balance between me it.
Beyond that, the hoop taught me not to give up!
I knew that if I keep trying, I'll be able to do tricks that do not seem to make sense at all!
I knew that if I persist I would improve my tricks at the greatest level!
That if I persist I will succeed!
My spare time became my training time in the hula hoop.
I started to share my family and friends with my dancing videos and from that point one thing led to the other.
I started to throwing workshops and getting invitations to perform at different kinds of events.
I found myself thriving and filling with adrenalin.
And then it hit on me: Throughout our lives we don’t have to be just one thing, and how much fun it is!
And now what I want is to hoop-dance!
Eventually, my favorite hobby became part of my life and I realized that I was enjoying it more and more.
So I came to the point where I decided to make a living from it.
Because what is better than loving the job you are doing?
And I'm telling you … I get up every morning with a smile.
One more thing that I love in this job is making the impossible possible.
Every week I hear people saying words like "You do not understand how much I tried and I cannot do it",
"I do not have coordination, I'm a lost case,
"and more… and this situation motivates me to show them how everything can be changed.
That something that you did in the past does not determine what you will do in the future.
Some tricks come easily and some require a bit more work.
But those who practice will succeed.
And their success is my ultimate goal.
In every workshop I wait for the moment that I will hear and see the satisfaction
of my students when they will have succeeded.
They shine at that moment; it feels like magic to them!
They are so surprised by what their body has managed to do.
And me …I just enjoy looking at them being so satisfied and this is exactly the point that fills me with positive energy to do this job.
Wishing us all to make some time, even if it is short and precious, for a hobby that we love and makes us feel good.
There is nothing better than that.
And you'll never know where it will take you …
Quote: "To recognize ourselves as possibilities" / Yiftach Sagiv, Humanication
Einat Mizrachi – Dancing with a hula hoop
כתיבת תגובה