אני אימא לארבעה מופלאים, ספורטאית, אישה עובדת, עצמאית.
אוהבת לחוות את החיים שלי בשיטת "הכל ובגדול" ומוכנה להשקיע הרבה מאמצים בהשגת מטרותיי.
בניגוד לנשים "מכורות לספורט" כמוני, אני מעולם לא הייתי טיפוס ספורטיבי.
בתור ילדה מעולם לא אהבתי לרוץ.
תמיד חיפשתי קיצורי דרך, ורוב חיי עסקתי בספורט רק לשם ירידה במשקל לאחר לידות, וללא התמדה יתרה בכך.
לפני 4 שנים, מצאתי את עצמי מסתכלת במראה ולא מרוצה.
ראיתי אישה שנמצאת כבר שנתיים אחרי לידה, כבדה, מוזנחת והחלטתי שדי!
ביני לבין עצמי הצבתי מטרה: אני חוזרת למשקל שלי כפי שהייתי בנעוריי.
בלי לדבר יותר מדי. קבעתי לעצמי יעד, לא הקצבתי זמן, הצבתי מטרה והתחלתי לפעול.
במקביל למשטר דיאטה עצמאי, הבנתי שבלי ספורט לא אצליח לרדת כמו שצריך.
התחלתי בריצה הכי חובבנית בעולם, נעלי ספורט ויוצאת לרוץ בשכונה. הלך קשה, הייתי איטית, כבדה, נפלתי, נפצעתי, כאב לי!!!!
הפסקתי למספר שבועות וניסיתי לחשב מסלול מחדש.
חברה הזמינה אותי לאימון ניסיון באחת מקבוצות הריצה בעיר. הגעתי לאימונים, התחלתי להתאמן בצורה סדירה ורצופה.
אט אט התחלתי להתאהב…
להתאהב בריצה לוקח זמן- בהתחלה מאוד כואב, מאוד מתסכל…
את רצה לאט, קשה לך ואת רואה את הרצים האחרים שרצים להם בקלילות עם הבגדים המושלמים,
השעון על היד… ואת מה את? רצה לך עם פלאפון ענק על היד, איטית וכבדה…
ככל שעבר הזמן הרצון התגבר, הגוף התחיל להקשיב לי,
ירדתי במשקל עוד ועוד אבל בצורה נכונה- אכילה נכונה בשילוב 3-4 אימונים בשבוע.
התעמקתי בתחום, למדתי, התייעצתי, פניתי למאמנים שייבנו לי תכנית אימונים מסודרת ומותאמת לי.
למדתי לתת לגוף שלי אנרגיה נכונה. מנוחה ולהכיר את היכולת שלי ביום נתון- מתי אני לוחצת ומתי פחות.
לאחר מספר חודשי אימונים הצבתי יעד ראשון: מרוץ הבית של מודיעין, 10 ק"מ.
המירוץ היה לי קשה, רצתי לאט, מה שכן…סיימתי את כולו בריצה.
ההרגשה הייתה משכרת, של התגברות על קשיים פיזיים ומנטליים
היה לי ברור שזה סיפתח לעוד מרוצים רבים אחרים. לאחר מרוץ זה הצבתי לעצמי יעד להתאמן לחצי מרתון.
נרשמתי לחצי מרתון בתל אביב בשיא החום.
את החצי הראשון שלי סיימתי רע, הריצה לא זרמה לי, כאב לי,
היה לי חם בצורה איומה אבל משכתי לאט ועד לקו סיום.
למדתי שהראש והרצון הם כח!
רשמתי לעצמי עוד הישג והתקדמתי הלאה.
ככל שחלפו החודשים התאמנתי בסבלנות, ביעילות עם ליווי מקצועי.
התחלתי להיות קלילה יותר, מהירה יותר וחזקה יותר.
החלטתי שלאחר שנתיים של אימונים אני הולכת על "כל הקופה", ומתאמנת למרתון.
האימונים למרתון היו קשים, וגם מספקים ומחזקים. התאמנתי לבד, שעות ארוכות שאת עם עצמך,
מתמודדת עם אימונים בשעות מוקדמות.
אבל, ויש אבל גדול מאוד…
ההישגים והמטרות שאת כובשת באופן יומיומי, המרחקים שאת מצליחה לרוץ,
גורמים לך לאושר מטורף, לשמחה, לאנרגיות.
בכל פעם שראיתי את הקילומטרים שמצטברים על השעון, בייחוד בריצה המסכמת, בה רצים 36 ק"מ!
התמלאתי תשוקה וחדווה מחודשת!
הסביבה הקרובה תמכה, דחפה ועודדה.
המשפחה התגייסה, החברות תמכו ופרגנו ועם רוח גבית חיובית, השמיים הם הגבול.
למרתון הראשון שלי התייצבתי בינואר שנה שעברה בטבריה.
המרתון היה קשה עם כמויות לא סבירות של גשם… אבל.. אבל…
צלחתי אותו בהצלחה רבה עם חיוך ענק וידיים מונפות אל על ועם התאוששות מופלאה וחזרה מהירה לאימונים.
בשנה שחלפה עד ימים אלה, התחזקתי, התפתחתי לתחומים נוספים- שחיה, רכיבה,
ואני כבר אחרי טריאתלון ראשון מוצלח ביותר ואחרי מרתון שני בוינה, שהתקיים ממש עכשיו.
המרתון בוינה התקיים ערב יום השואה והיה אירוע סימבולי-
לחצות קו סיום בעיתוי כזה, להצטלם בכבוד עם דגל ישראל היו חוויה מעצימה, מרגשת ומצמררת כאחד.
כל תחרות, כל מרוץ הוא חגיגה בשבילי.
לאחר 20 מרוצים בהם השתתפתי אין לחץ כפי שהיה בהתחלה.
יש מתח בריא שמסייע לי להשתפר ולקבוע שיאים אישיים בכל פעם מחדש.
בתור ירושלמית בכל פעם שאני משתתפת במרתון ירושלים,
אני מצטמררת כאשר אני רצה במחוזות ילדותי. תחושה של שמחה טהורה.
אני אישה נטולת כישרון בספורט, אין לי "את זה":
אין לי קצבים מהירים באופן טבעי, אין לי טכניקת ריצה קלילה ויפה,
מה שכן יש לי זה… רצון ומוטיבציה.
הראש חזק,
הלב רוצה
ואני למדתי שבסבלנות, ביסודיות, בעבודה קשה ומעל הכל בלהט:
אפשר ה כ ל!
מנהלת בית ועובדת במשרה מלאה.
לנו הנשים זה הרבה יותר קשה: זה דורש קימה מוקדמת בבוקר, אימונים בשעות לא שגרתיות,
אבל ככל שאת יותר ספורטיבית את עם יותר אנרגיה ויעילות בכל תחומי החיים:
את יעילה בעבודה, את יעילה בבית ואת לומדת לארגן את הזמן ביעילות
ככה שגם לתחביבים אחרים כמו בישול ואפיה למשל, אני מוצאת זמן.
בכל תחום ספורט בו אני עוסקת אני מוצאת אושר ומשמעות:
הריצה היא הפסיכולוג שלי, התמודדות עם בעיות ופחדים,
עיבוד שלהם במהלך שעות ארוכות של ריצה ושיחות עם חברות. בסוף כל ריצה יש אושר מתפרץ,
פשוט חיוך ענק שמרוח על הפנים בלי יכולת למחוק אותו.
תחושת סיפוק ומסוגלות עילאיים שאני כל פעם מתפללת שלאוהביי תהיה הזכות לחוות אותם.
הרכיבה היא עולם חדש עבורי, עולם שההתחלה בו לא הייתה לי קלה
ועד היום מאלץ אותי להתמודד עם הפחדים הגדולים ביותר שלי:
פחד מהסכנות, מהכביש, מחוסר מיומנות. ועדיין, הרכיבה פתחה עולם אחר של אושר, חוויה של נופים, אחוות רעים והמון המון כיף.
השחייה בים היא עולם מהפנט וקסום שגורם לי להתמגנט ורק לרצות עוד ועוד.
והשילוב בין השלושה הוא ממכר ומעיף אותי קדימה!
העיסוק ספורט העניק לי קשרי חברות מופלאים, חברות אמיצה, אמיתית וטהורה.
למדתי להכיר מקרוב אנשים טובים, איכותיים מאוד וכאלה שמהווים עבורי השראה ומודל.
וכנראה שכשאת עושה משהו בנחישות ולהט זה גורם לאנשים להתמכר.
הסביבה הקרובה מפרגנת מאוד, עוקבים, מעודדים ובעצמם מתנסים בתחומים שונים.
מתגובות הסביבה למדתי שהפוסט השבועי שלי נותן השראה להרבה אנשים שרוצים ומפחדים לצאת מאזור הנוחות,
לצאת ולהתנסות, ואולי לטעום מהאושר הזה! ואם אני יכולה ; כל אחת יכולה!
ובכל פעם שקצת קשה לי אני משננת את המשפט הבא:
"הגמול הגדול ביותר על עבודתו הקשה של האדם אינו מה שהוא מקבל עבורה, אלא מה שהוא הופך להיות בזכותה".
אני מרגישה שבזכות הספורט אני אישה שלמה יותר, בטוחה יותר,
טובה יותר לעצמי ולסביבתי הקרובה והרחוקה, מסוגלת יותר ובוודאי מעיזה יותר!
מאחלת לעצמי לכבוש את היעד הגדול ביותר,
בעוד 5 שנים: ישראמן מלא באילת: 3.8 ק"מ שחיה, 180 ק"מ רכיבה, 42.2 ק"מ ריצה.
יש לי סבלנות, יש לי רצון ונחישות, יש לי את היכולת לעבוד קשה ולכבוש את המטרה.
ולאחריה… יהיו בוודאי שיהיו עוד מטרות כי זו דרך חיים וחלק ממי שאני.
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: דנית פרידמן תמונה: דנית פרידמן
דניתוש, גאה בך מאד
כייף לראות ולקרוא על האתגרים שאת מציבה לעצמך
גאה בך שאת בת דודה שלי ועל מי שאת
תצליחי
אוהבת אותך
יעלי