חלקכם בטח חושבים שאני ספורטאית.
ובכן, אני לא. לפחות לא מאלה שזה בא להם בקלות.
אני שונאת להתנשף, אני שונאת את המאמץ הפיזי, אני סובלת באימונים.
זהו, אמרתי את זה!
ועכשיו… מה אני עושה עם הנתונים האלה?
עברו כבר שנתיים מאז שזוגתי nili bartov פתחה את מועדון הקרוספיט בצרופה,
ואיך נאמר? לא עפתי על זה…
באתי לאימונים פעם-פעמיים בשבוע במקרה הטוב, עם הפסקות ארוכות בהן לא הגעתי בכלל.
ניסיתי להתמיד אבל זה תמיד היה מאמץ שהסתיים במסקנה שזה לא בשבילי.
נורא רציתי להידלק על זה. זה לא עבד.
אבל אז עלה במוחי רעיון:
החלטתי לעשות ניסוי, אתגר – חודש אחד שבו אני מגיעה לכמה שיותר אימונים בשבוע.
הרי אפשר להתאהב בשתי דרכים – או ממבט ראשון, או לאחר היכרות עמוקה.
המבט הראשון לא הסתדר, אז ניסיתי להעמיק את ההיכרות.
השבוע הראשון דרש מאמץ.
הייתי מאוד ממוקדת, הרגשתי שכל דבר קטן יכול להסיט אותי מהדרך ולגרום לי לשכוח שבכלל יש לי אימון היום.
אבל בסופו תחושת הניצחון הייתה הגדולה ביותר. ועוד משהו, בונוס קטן –
כבר לאחר השבוע הראשון הרגשתי טוב יותר לגבי הגוף שלי.
לא, לא רזיתי. ולא, לא פיתחתי מסת שריר נראית לעין.
נראיתי בדיוק אותו הדבר, אבל הגוף הרגיש אחרת מבפנים.
והתחושה הזו, הפנימית, תורגמה לביטחון במראה החיצוני.
שבוע שני, ברבאק.
רק לא לאבד את היתרון שהצלחתי להשיג בשבוע הראשון.
יש הצלחות קטנות שגורמות לי להבין שהאימונים טובים לי במישורים נוספים –
הצלחתי לרוץ, לראשונה מאז הניתוח לתיקון הלוקס וולגוס שעשיתי בשתי הרגליים לפני 7 חודשים.
גם קפצתי על קופסא וקפצתי בחבל!
בהתחלה הכאבים בכפות הרגליים התגברו, אך לקראת סוף השבוע השני הכאבים פחתו וגיליתי שהתנועתיות באצבע המנותחת השתפרה.
אפילו ההליכה, שעדיין דרשה ממני מאמץ מסויים ביום ביום, נהייתה חלקה יותר.
שבוע שלישי. נראה לי שאני מתחילה להתאהב…
כשיום אחד אני לא יכולה להגיע לאימון, אני מתבאסת.
אני מתחילה להגיע לאימונים חצי שעה לפני, כדי לעבוד על תנועתיות וחיזוקים ספציפיים.
משתעשעת ברעיון שאולי יום אחד עוד אהיה טובה בזה.
הולכת לאימון אצל אוקסנה, מדריכת הרמות בקרוספיט חיפה, שאומרת לי: "את דווקא לא כל כך גרועה". שיחקתי אותה!
בבוקר למחרת אני מתעוררת ודבר ראשון חוזרת על התנועות שלמדתי אתמול, שלא אשכח.
כל כך מתרגשת, שמתחילה לכתוב את הפוסט שבוע לפני סוף האתגר 😉
שבוע רביעי ואחרון –
סיוט, סיוט!!!!!
קיבלתי ווסת. אני נפוחה, אני הורמונלית, אני עייפה. קשה לי בהכל, אני בקושי זזה והדופק שלי בשמים.
אין לי חשק ללכת לאימונים. נלחמת בעצמי כל ערב כדי לא להישר בבית.
מחליטה להקל על עצמי ולהגיע רק כדי לעשות "משהו" – קצת פיסיותרפיה, קצת תנועה חופשית, מתיחות.
אני יודעת שלא לעשות כלום במשך שבוע יחזיר אותי מאה צעדים אחורה.
אז אני לוקחת את זה לאט, סובלת אבל מגיעה, עושה מה שאפשר לפי יכולות הגוף כרגע.
והנה… הסתיים חודש האתגר!
חודש של שינוי הרגלים, של התמודדות יומיומית, של יציאה מאיזור הנוחות.
מסתובב לי בראש משפט שאבא שלי אומר: "אל תתני למי שאת להפריע למי שאת רוצה להיות".
אני חושבת שזה די מסכם את העניין 🙂
עדכון – חודש נוסף עבר מאז. אני כבר לא באתגר, אני בסוג של שגרה.
זה נהיה קל יותר. נדרשת פחות אנרגיה כדי להגיע לאימונים, והשרירים לא כל כך תפוסים אחריהם.
ועוד משהו, חדש, שרק עכשיו מתחיל להופיע…
תחושת מסוגלות.
אני מסתובבת בעולם ומרגישה שהגוף שלי יכול.
אני יכולה להרים, אני יכולה לקפוץ, אני יכולה להתאמץ.
והתחושה הזו מיתרגמת לדברים נוספים, כי אם אני יכולה לעשות את כל זה,
על אף שקשה, אני יכולה לעשות עוד מלא דברים אחרים!
ובשקט בשקט, בלי שאני שמה לב…. הרגליים מתחזקות, תנועות חדשות נטמעות ושיאים נשברים.
אתמול באימון לחשתי לעצמי: "רגליים, אני יודעת שקשה לכן.
אבל אני גם יודעת שאתן יכולות" ובמקום לוותר (כי הן גם ככה חלשות), המשכתי עד הסוף.
הדרך עוד ארוכה אבל בפוסט כדאי לקצר, אז אחתום אותו בכמה מסקנות:
– זה ממש בסדר אם לא בא לכם להתאמן! אבל אל תחשבו שזה מעיד על אי-התאמה לאימונים.
– החלק הכי קשה באימון הוא להגיע לאימון. זה המקום שבו אסור לוותר! כשאתם כבר שם, הדברים קורים מאליהם.
– בהמשך למסקנה הקודמת – האימונים לא נהיים קלים יותר, אבל ההתמדה כן. תדחפו קצת בהתחלה וזה ישתלם בהמשך.
– כל תנועה עדיפה על חוסר תנועה. אם אי אפשר לרוץ או להרים, אם הגב כואב או הכתף פצועה – תעשו משהו אחר.
אל תישארו בבית ו"תנוחו", זה לא יעזור.
הגוף יודה לכם על כל סוג של תנועה, גם הקטנה והעדינה ביותר.
– הפעילות הספורטיבית קשה לפעמים, אבל אתם לא אמורים לסבול.
אם אתם סובלים – שימו לב לכך, אולי סוג הפעילות הזו לא בשבילכם,
אולי העצימות לא מתאימה לכם, תבדקו מה הבעיה ותחפשו את הפעילות שגם תשמח אתכם.
אין הנעה ללא הנאה.
© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: נעמי קורש, תמונה: נעמי קורש
כתיבת תגובה