google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0.txt

"כל אדם זקוק למקום בו יוכל לצאת מדעתו בשלווה" / איילה אסף

23 בנובמבר 2017

לפני יותר מעשר שנים צדה את עיני כתבה בפורום האופניים של תפוז על מסע האופניים הראשון למרוקו.

עיני נפקחו לרווחה, דופק הלב הואץ והלסת התחתונה נשמטה כאילו מנסה לעכל את גודל הידיעה.

כך נרקם לו התך הראשון בחלומי.


היום, בגיל 48 כשבתוכי עדיין מרגישה ילדה,

אני יכולה לסמן V על החלום הזה שבפועל הפך להיות מן מסע אל תוך מעמקי עצמי.


משחר ילדותי אהבתי להיות בפעולה מתמדת וזאת למרות היותי חרשנית וחובבת אנציקלופדיות.

נחשבתי ל"ילדה בן" ורוב חברי היו בנים.

מאז שהחל להירקם החלום, התרחשו בחיי אירועים שונים: משמחים ומאתגרים.

נולד לנו ילד שלישי, בנינו בית, התגייס הילד הראשון, לחם, חזר בריא ושלם תודה לאל ועוד.

האירועים הללו השפיעו על תדירויות הרכיבה שלי שעלו וירדו.

תכל'ס לא ממש חזרתי לשטח.

בשלב מסוים אף השלמתי עם העובדה שמרוקו זה לא בשבילי וכדי לפצות את עצמי יצאתי בסוכות 2014 לטרק רגלי בנחל זרד בירדן.

רציתי גם לבחון את מפרק הירך שלי שקצת נדנד ובהמלצת אורטופד אִתגרתי את עצמי תוך הקשבה למפרק כדי שאוכל להחליט אם לגשת לניתוח. אז הקשבתי ונותחתי והכל בסדר.

לטרק הזה מסתבר הייתה משמעות עוד יותר עמוקה מ"טיול".

בלי לדעת זאת מראש הוא היה שלב א' בדרך למסע במרוקו…

לאחר הניתוח, החשק לרכוב התעורר מחדש,

אז כדי לא להשתגע ולהרוס את המפרק המשתקם, התחלתי לשחות והרבה…וגם קצת לרכוב.


שנה וחצי אח"כ קניתי אופניים חדשים ומפנקים והודעות הואטסאפ המעדכנות נקודות מפגש יכלו להעיד שחזרתי לשטח!


באמצע ינואר 2017 בידיים כמעט רועדות שיגרתי לדרכו את טופס ההרשמה לטיול והתחלתי לעכל את גודל המאורע העומד להתרחש בעוד 4.5 חודשים.

"מה יש לך לחפש במרוקו?" הייתה אחת התגובות.

"מה קרה לך? מרוקו? הייתי מת לנסוע לשם, לבקר בשוק ולראות מקרוב את כל היופי הזה והססגוניות", הגיב איציק.

תשובתו זרעה זרע וכבר התחלתי לשזור חלום אחד בתוך השני.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


כשהמדריך, יורם, בישר לי שאוכל להישאר במרוקו בסיום הטיול עם מדריך שילווה אותי ואת איציק זה הרגיש כמו שתי ציפורים במכה.

התלבטויות של איציק והחששות מהלא נודע גרמו לנו להחליט שטובים השניים מן האחד. טיול אופניים זה חלום אחד, טיול רומנטי במרקש זה חלום אחר.

בהפרדה הזו בין דברים התחלתי להבחין רק לאחרונה.

לפני כן חוויתי אכזבות מניסיוני להביא את איציק לעשות יחד איתי כל מיני אתגרים ספורטיביים.

הוא לא רצה. אני בוחנת זאת לאחור ושמה לב שדווקא לפני שהוא חלה ההפרדה הזו הרגישה יותר טבעית, ומשום כך כנראה שלא שמתי לב שהיא קיימת.

את תחביב האופניים התחלתי לטפח כבר 7 שנים לפני שהטרשת התאהבה בו והצטרפה לחיינו והוא היה תמיד רק שלי ובלעדיו.

כנראה שלא רציתי להכיר בהשלכות הטרשת וזה דחף אותי לנסות להוכיח שהוא יכול לכל מיני אתגרים או שאולי זה דווקא משום שההפרדה הזו, כרגע, למרות קיומה לפני כן היא מחויבת המציאות.


בפוסט שכתבתי באתר "כמוני" תיארתי זאת פעם כך: "ברכיבה עם האופניים, האבנים, הצמחים,הנוף, האדמה, אני פשוט שיכורה. האדרנלין בשיאו אבל אני שלווה. פרדוקס, הא?

בן זוגי פרגן לי תמיד בצורה מעוררת קנאה. אני זוכרת באהבה את המרפקים שהיה שולח בעלות השחר בליווי "קומי קומי…אח"כ תצטערי שלא יצאת".

הרבה בזכותו הצלחתי לטפח את התחביב לכזה שלא זונחים בקלות, אפילו אחרי כמה שנים של עליות ומורדות.

קורה שבאמצע שלוות האדרנלין הפרדוקסלית הזו אני נגררת למחשבה מעיקה כזו או אחרת. לפעמים אני פשוט דואגת ולפעמים סתם, מרגישה נפרדת.

כי היום יותר מתמיד הפער בין המשוגעת על האופניים לאהוב ליבי הוא כ"כ מוחשי ..הוא לא עניין של אופי או העדפה אישית".


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


פסיכולוג חביב ישב איתנו לשיחה זוגית ותיאר לי את הרגע שבו אני מתלהבת מנוף בקצה הר אליו טיפסתי בזיעת אפי ושבדיוק באותה נקודה יש אנשים שיגידו "זה נוף מהמם אבל יותר עדיף עם רכב"…

"לגיטימי", אמרתי, "יש הרבה אנשים שספורט ואתגר פשוט לא עושה להם את זה. זה ברור".

"עכשיו", הוא אמר, "תדמייני שחלק מאותם אנשים שזה לא עושה להם את זה הם גם נכים…"

שתקתי.


סופסוף הבנתי. התחלתי להפנים.


אז בנחל זרד התנסיתי בטיול "לבד" ולמדתי שזה בסדר כמו שתמיד הייתי לבד על האופניים.

הפנמתי שביחד נוכל לחוות דברים אחרים, התחלתי להרגיש שלמה יותר, לצאת לבד למרוקו לחוויה קסומה ביחד עם חבורת רוכבים.

ל"ביחד" עם איציק שאוהב אותי על כל שגעונותי יש מקום של כבוד ואולי גם במרוקו.

אופניים גורמים לי להרגיש שלמה ולחוות את עצמי בתוך הביחד של הקבוצה מבלי לחוש בדידות.

ברכיבה אני מרגישה חופש, חיבור לטבע ויכולת לנוע בקצב שלי.


אבל חשוב מהכל זה לומר שהרכיבה עבורי היא תרפיה לנפש, וכל מסלול הוא אתגר בפני עצמו ששיאו בסוף עם גוף מלא אדרנלין.


בעוד שבוע דאז… אצא לשדה התעופה…עם ארגז ואופניים בתוכו. הייתי קוראת לזה ארגז כלים לנפש.

נסעתי לעבודה בתחושת מועקה לא מוסברת.

תחושת השייכות בערה בי, "שייכות זה עניין אבולוציוני. טבעי לרצות בה ולהזדקק לה" אמרה לי חברה לעבודה.

במהלך החיים אנחנו מוקפים באינספור סביבות: משפחה גרעינית, מורחבת, שכנים, חברים מביה"ס ומהצבא, הורי הכיתה של הילד, עבודה ועוד ועוד.

האם בכולן אנחנו מרגישים שייכים? ואיך מרגישים שייכות? במהלך השבוע המועקה התפוגגה תוך שאני מסכמת לעצמי שלוש תובנות:

1) יש מקרים בהם אנחנו מרגישים לא שייכים אבל אנחנו כן. זה רק נראה לנו שכולם שייכים לשם יותר בגלל תפיסות מוטעות שהשתרשו בנו.

2) זה בסדר לא להיות/להרגיש שייכות בחלק מהסביבות

3) חשוב לאהוב ולקבל את עובדת שייכותנו לקבוצת מיעוט וגם את הרגשת האי- שייכות במקומות אחרים.

אז איך מפנימים את כל זה? אופניים? מרוקו?

מחר בלילה אני בשדה. תודות להוגה המסלול יש לי הרבה עליות במרוקו בהן אוכל לדווש בשקט ולהרהר תוך חוויה של מקומות ונופים קסומים.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


חזרתי מלאת חוויות. הרי האטלס מדהימים ביופים. חרשתי כ- 180 ק"מ ב-5 ימים.

רכבנו בנופים מתחלפים באופיים.

הרים סלעיים (שבשפת המדריך אלו הם סינגלים זורמים), הרי חול אדומים, עמקים מקסימים, מעברי הרים וכ"כ הרבה עליות…. גובה מצטבר של כ-5000 מטר…וואו…אני כותבת ולא מאמינה.

מפגש עם אנשים ומנהגים שונים.

לינה בכפרים הבֶּרבֶּרים הפשוטים שמחדדת את הטוּב היומיומי שלנו.


ולעניין ארגז הנפש… גיליתי שגם בתוך קבוצה אליה אני שייכת אני נודדת בקלות בתחושותי מעלה מטה ומעלה שוב. ממש כמו במסלול.

שם בהרים באחת הסביבות בהן אני אמורה להרגיש הכי שייכת הצלחתי להסתכל על עצמי מבחוץ ולהבין שאני רגישה. הבנתי גם שאין כאן טוב או רע ושזו עובדה שאני צריכה להתמודד איתה.

בסביבות שליד הבית אני מקבלת תגובות מפרגנות על העמידה בקושי הפיזי ועל הנחישות. תגובות המשקפות לי את מה שעשיתי ושזה יכול להרגיש טוב להיות שייכת למקום שונה…

גם במחיר של לא להיות שייכת למקום כלשהו אחר עם כולם. התגובות הללו שעוטפות ומרפדות את הנפש הרגישה.


אח…איזו אהבה זו אופניים.

הטיול הזה המחיש לי כמה הם טובים לנפש וכמה הם מחדדים את המחשבה והיכולת לנתח ולהבין את עצמי,

לשחרר את עצמי למעלה במקום לשקוע.

האהבה הזו היא סלקטורית שמונעת מתחושות המועקה לחדור ולערבב את המח עם הלב.


יש דברים שלא דמיינתי שיהיו חלק מסיפור חיי והם עובדה מוגמרת.

ויש דברים בתוכי שרציתי להעלים. הטיול הזה גרם לי להבין שעדיף להשלים איתם, ואף לאהוב אותם.

"כל אדם זקוק למקום בו יוכל לצאת מדעתו בשלווה" משפט אהוב עלי,

ואני ממליצה לכן הקוראות למצוא את המקום הזה

ולא לדחות התמודדות עם רגישות. להבין מאיפה היא באה, מה היא עושה לך ומתי היא משתלטת עלייך. אם עושים זאת מספיק מוקדם אפשר לחיות איתה בשלום.

התובנות, העליות, הירידות (באופניים וגם בתחושות) לאט לאט אני מחברת את הדברים ומבינה שהאופניים והגשמת החלום גלגלו אותי למסע אל תוך נפשי, מסע בקבוצה שבשבילי הוא כ"כ אישי.

אני יצאתי מעצמי במרוקו והסתכלתי ולמדתי אותי.

ומה הלאה?

בסיפור חיי מחכים לי אתגרים ואני מקווה שהאופניים ימשיכו להוות בשבילי מקום של שלווה וחיזוק,

מקום של ביחד עם חברות וחברים וגם של התייחדות עם עצמי.


לפייסבוק של איילה אסף


© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: איילה אסף תמונה: איילה אסף

  • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: איריס ציגלר

    ואוו ואוו ואוו אני רוכבת עם תותחיות!!!! כמה השראה ועוצמה!!!!! זכיתי כשהכרתי אותך!!!💝💝💝💝

    • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: רוני פיסו

      איילה!קראתי,התרגשתי ודמעתי!אין טובה ממך בתיאור תחושותיי. מדוייק וחד ביותר!
      עכשיו אני עוד יותר שמחה שאנחנו שותפות למסע המשוגע שאתגרנו את עצמנו בו!

  • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: איילה אסף

    את יודעת בטח (אני מקווה) שגם אני זכיתי. פשוט רואים לפי החיוך שלי. <3

  • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: אומנה וינשטיין

    כתבת מקסים.
    עכשיו אחרי מרוקו-יכולה עוד יותר להבין את העוצמות…😗

  • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: נועה

    וואו איילה איזה סיפור עם כל כך הרבה רגישות והקשבה למה שמתחולל בתוכך. נפלא.

  • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: נועה

    וואו איילה איזה סיפור עם כל כך הרבה רגישות והקשבה למה שמתחולל בתוכך. נפלא.

  • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: ליז

    איילה כתבת מקסים. תפסת בצורה יחודית מה אתגר ספורטיבי עושה לך ובמיוחד מה רכיבת שטח עושה. מזמן מזמן הייתי רוכבת שטח בעצמי והתחושות דומות. תודה לך על הכתיבה הנפלאה והעוטפת .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*