google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0

כבשתי עוד יעד! / מעיין אשד

21 בדצמבר 2017

כבשתי עוד יעד בדרך לפיסגה!

כן, זה רק עשרה קילומטרים… אבל יש להם כל-כך הרבה משמעות!

זה התחיל לפני ארבע וחצי שנים.

מפגש ערב עם אחד החבר׳ה גרם לי לראות (במהלך התקופה..) שבחיים זה הכל (!!) עניין של בחירה, התמדה ורצון.


נפגשנו בערב, ישבנו כמה חבר׳ה והוא סיפר שהוא נרשם למרוץ נייקי.

אמרתי לו ״סחתיין. ממתי התחלת לרוץ?״ סיפר שהתחיל בקטנה והוא התחיל אימונים. שאל אותי בחצי צחוק ״באה??!״

ואני הייתי צריכה לחשוב רגע, אבל מספיק מהר ועניתי ״כן!״. בעלי נחנק!

הוא, כל חייו עושה ספורט באופן קבוע ומנסה לגרום לי לעשות משהו.

קטן.. אבל משהו.. כמובן שלא שיתפתי פעולה. ״למה זה טוב?!?״ ״אני מפורקת אחרי יום ארוך״ ועוד כל מיני כאלה

הגענו הביתה בחצות. פתחתי את המחשב ועשיתי רישום.

הוצאתי תכנית אימונים והודעתי לבעלי ״ממחר בבוקר..!״. אמר לי סבבה… הכי הרבה הלכו 100 ש"ח של הרישום…


6:00 הייתי עם בגדי ספורט על המסלול! 3 פעמים בשבוע!!

דבקתי בתכנית האימונים ואחרי חודשיים הגעתי לריצה של 7 ק״מ! עפתי על עצמי. הייתי גאה כאילו אין מחר. והיה יעד לנגד עיניי.

אחרי חודשיים של אימונים, באימון השני של השבוע, הרגשתי חלשה בריצה.

דפיקות הלב היו מהירות וחזקות, היה לי קושי בנשימה וחשבתי שזו סתם אלרגיה לפריחה של משהו בדרך אבל הרגשתי שמשהו לא תקין.

באימון השלישי של השבוע כבר לא יכולתי לרוץ. התופעות חזרו. הגוף סירב לזוז ואני סירבתי לקבל שאולי בכל זאת קורה משהו.

כשהגעתי לסוף המסלול, בהליכה, ופגשתי את בעלי, הבנתי שכנראה יש משהו מעבר לתחושה…

נסענו מיד למרפאה. עשיתי בדיקת דם מקיפות והטלפון מהרופא לא איחר לבוא.


שישי. 7:00 בבוקר.

הרופא התקשר, ביקש שאגיע מיד למרפאה כי הוא מאשפז אותי. ממש עכשיו.

מאותו הרגע ביליתי תקופה של חודשיים במיטה.

הגוף היה בקריסה.

ערכי הברזל היו מסכני חיים.

אסר עליי את המשך הריצות עד שנדע מה קורה.

זה היה רגע קשה מאוד. עם המון בכי וטלטלה.


לא יכול להיות שמפסיקים אותי באמצע!!


תקופה של שנתיים. בדיקות בלתי פוסקות, אישפוזים, רופאים ומומחים, בכי בלתי פוסק,

ייאוש, עירויים שבועיים, גוף שמסרב לגלות מה יש. לא פשוט! (וכל זה תוך כדי עבודה..).

אחרי שנתיים מאתגרות פגשתי איש יקר ששלח אותי למלאך ששמר עליי.

ואז הגיעה הגאולה. ראש מחלקה בבלינסון שממש גאל אותי מכל הסבל. בפברואר 2015 עברתי ניתוח שסידר את הבלאגן.

הגוף התאושש. הנפש חזרה לעצמה ולאט לאט חזרתי לריצות.


 

 

 

 

 

 

 


היתה לי מטרה


לעבור את קו הסיום של ה-10 ק"מ

12.12.2015 חציתי את קו הסיום!!!

נסגר מעגל אחרי תקופה מאוד לא פשוטה.

בעלי וילדיי קמו מוקדם כדי ללוות אותי לרגע הזה. חיכו לי בקו הסיום עם המון אהבה (אפילו ההורים שלי באו להריע לבת הזקונים..)


 

 

 

 

 

 


בחרתי להמשיך ליעד הבא…


שמתי לי כיעד חצי מרתון

רצתי לבד. 3 פעמים בשבוע. 4 וחצי בבוקר התייצבתי על המסלול. כלום לא מבטל אימון!

לפני 5 חדשים נרשמתי לחצי מרתון עמק המעיינות וחודש לאחריו

חצי מרתון טבריה.

חצי מרתון עמק המעיינות 01.12.17

הגעתי מוכנה. נפשית. פיזית. רוח.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


היה לי ברור שלא משנה מה יקרה, אני את קו הסיום חוצה!


הוזנקנו מאוחר. היה חם למות

בקילומטר ה-6.5 לקחתי ג'ל (פעם שנייה בחיי), לפי התכנית.

חצי קילומטר אחרי, הכל השתבש!

הג'ל ביעבע לי בבטן. עשה לי בחילות נוראיות. בקושי הצלחתי לרוץ. לא הכרתי את כל הסימפוזיון הזה.


המשכתי לרוץ!


בקילומטר ה-16 כבר לא יכולתי יותר.

הרגשתי נורא.

בשביל להימנע מהסיטואציה הזו, הלכתי כמה שניות להסדרת נשימות וחזרה לרוץ.


לא לסיים לא היה באופציה!

אז עשיתי לאט. הקשבתי לגוף. התבאסתי כל כך

חציתי את קו הסיום! בריצה!

חנוקה מדמעות שסירבו לרדת הכי גאה שיש!

על הדרך, הנחישות וההתמדה.


12.12.15 מרוץ 10 ק"מ ראשון

01.12.17 מרוץ 21.1 ק"מ ראשון

שתי נקודות ציון

שתי נקודות שבינהן עברתי תקופות מאתגרות. קשות. מתסכלות

לא מעט נפילות גוף ורוח


אבל בחרתי!

בחרתי להמשיך בדרך שהתחלתי

לא מוותרת. ממשיכה הלאה.


מסתכלת על היעד הבא

מרתון טבריה 05.01.18

רוצה ללמוד יותר ולהמשיך להינות מהדרך

והיא מדהימה!!!


לפייסבוק של מעיין אשד


© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: מעיין אשד תמונה: מעיין אשד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*