google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0.txt

לחשוב גם על עצמי! / קרן שולמן

8 בפברואר 2018

בת 42 וחצי ( כן, סופרת חצאים:-)),

נשואה ואמא לשלושה ילדים מקסימים שאני מאד מאד אוהבת,

אני מיילדת ואף מאפרת מקצועית.


תמיד הייתי אדם ספורטיבי ;

אם זה היה בחדר הכושר שבו עשיתי שיעורי קיק בוקסינג, קרב מגע,

החיבור האמיתי שלי לספורט ובעיקר לעולם הריצה התחיל ב 2013.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


חזרתי משליחות בחו"ל והכולסטרול שלי היה גבולי אחרי שחגגתי עם אוכל עתיר בשומן וקלוריות

(ולמזלי לא הייתי מעולם שמנה, פשוט גנטיקה טובה) זה היה נהטריגר שגרם לי לשנות את כל אורח חיי.


מתוך החלטה של שינוי מהותי שכזה: פתחתי את המקרר בבית וזרקתי את כל הגבינות עתירות השומן, זרקתי את כל "האויבים" והתחלתי לרוץ.


בחודש הראשון רצתי לבד,

הרגשתי שאני רוצה להשתפר ומצאתי קבוצה שקיבלה אותי אליה בשמחה ומאז אני רצה איתה.

הריצה הקבוצתית גרמה לי לרצות ולהשתפר,

דירבנה אותי לצאת לאימונים סדירים וכך מצאתי את עצמי מתאמנת באופן סדיר

ומקבלת תפריט מתזונאי צמוד שעד היום אני פוגשת כל חודש.

הירידה במשקל, החיטוב וכמובן שיפור הכושר הגופני שלי גרמו לי לרצות עוד לייצר יעדים נוספים…

וכך התחלתי לאט לאט לרוץ במירוצים של 5 ק"מ, 10 ק"מ, 33 ק"מ ואף מרתון.


משהו בריצה שאב אותי לתוכו,

האנדורפינים שמשככים כל כאב, מצב הרוח שלי תמיד מרומם,

ההרגשה הזאת שאני מתעלה על עצמי כל הזמן ומצליחה לעשות דברים שחשבתי שבחיים לא אוכל,

הסיפוק מההשגים והניקוי הפנימי, הגופני ואף הרוחני שאני חווה תוך כדי.


כשאני רצה- הראש מתנקה ממחשבות, אני מתרכזת בנשימה, והתחושה היא מצד אחד קושי גופני להתמודד עם המרחק, אבל מצד שני התעלות – הנה מגיע הסוף, עם כל צעד אני קרבה למטרה.

אין כמו התחושה של אחרי, שלמרות שהיה לי קשה, הצלחתי להתגבר ולהמשיך עד הסוף .

אני מאמינה שהריצה גרמה לי להאמין שאני יכולה לעשות כל מה שאני רק רוצה, שאין בלתי אפשרי, גם כשאומרים לי שאין סיכוי.

אין ספק שמתמכרים לתחושה הזאת ומבחינתי הריצה מעצימה אותי בעל פעם מחדש.

אני שמחה להוות מקור להשראה לנשים אחרות שמתחילות להאמין שיש מקום בחיים לעשות משהו למען עצמן מעבר למשפחה והילדים,

כי כשאנו מרגישות טוב ומאושרות גם המשפחה שלנו מושפעת מכך.


 

 

 

 

 

 

 


אם שנות ה 30 לחיי נבנו מסביב למחויבות שלי כאם וכרעיה, שנות ה 40 הן לגמריי עבורי.

למדתי שאני חייבת לחשוב גם על עצמי ;

איך לטפח את חיי ולהעצים אותם מעבר למחויבות שלי בבית ובעבודה: אם זה בלימודים, סדנאות, הרצאות וכן… ספורט.

למדתי שאני צריכה לחשוב גם על עצמי: בזמן שהייתי עסוקה לחשוב רק על טובתם של בן זוגי וילדיי, מצאתי את עצמי מתעלמת ממה שאני רוצה וצריכה.

הם היו תמיד לפני בסולם ההעדפה.


גיל 40 הוא גיל שהילדים כבר גדלו, נהיו עצמאיים יותר והנה הגיע זמני לפרוח.
מצאתי זמן לעשות דברים שעשו לי טוב בנשמה.
בהתחלה זה היה אולי נראה מוזר לכולם, בעיקר למשפחה המורחבת- מאיפה יש לי זמן להכל, אבל הם התרגלו.
ממזמן אני לא מקשיבה לדעתם של אחרים עלי, כי מה שחשוב זה רק מה שאני חושבת על עצמי.
אני מאד מקווה שאני מהווה לילדי השראה ודמות לחיקוי, שכך זה אמור להיות תמיד להגשים את החלומות שלנו

ולא לבטל אותם כדי לרצות אחרים.


 

 

 

 

 

 

 

יש אנשים שמסתכלים על כך בהערצה ; איך אני מספיקה לעשות את הכל עם שעות שינה מועטות,

ויש אנשים שממש לא מבינים מדוע אני מעדיפה להתעורר מוקדם בשבת ולגמוע מרחקים במקום לישון עד מאוחר.

אני משתדלת לא להקשיב לקולות מחלישים ומקשיבה למה שהלב שלי אומר.


לפני פחות משנה גיליתי שאני בקבוצת סיכון לסבול מאי ספיקת לב עקב תורשה גנטית ואני מתמודדת כל יום עם הפחד מכשל של הלב.

הפחד הזה בקלות היה יכול לגרום לי להפסיק להתאמן כדי לשמור על הלב,

הקרדיולוג שלי לא המליץ לי להפסיק , אבל כן למתן את עצימות הפעילות.

לצערי ויתרתי על ריצות ארוכות, הספקתי כבר לעשות מרתון , אז  עכשיו אני מתמקדת בריצות קצרות יותר.

אם הקרדיולוג שלי היה יודע שאני מתכוונת לרוץ בטבריה בקרוב ריצת 10 ק״מ בקצב גבוה הוא היה כנראה מאד לא מרוצה (אז אל תגלו לו).

אני בריאה לגמרי, כל הבדיקות שלי תקינות, אין לי מושג מה יהיה בעתיד אז אני חיה את ההווה,

עם העתיד את אתמודד לכשיגיע (מה הטעם לפחד ממשהו שלא בטוח בכלל שיופיע).

אני מאושרת עם מה שיש לי ומאחלת לעצמי שגם עוד 10 שנים אהיה בריאה ואוכל לעשות את מה שאני עושה היום.

אז צאו, תגשימו חלומות היום כדי שמחר לא תתחרטו על מה שלא עשיתם.


לפייסבוק של קרן שולמן


© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: קרן שולמן תמונה: קרן שולמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*