google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0.txt

נסעתי בעקבות האהבה / לימור הרשקוביץ

1 בפברואר 2018

הכל החל לפני… כך וכך עשרות שנים…

עת שהצפנתי ל״חור שבקצה הסרגל״:  העיר עפולה!

נסעתי בעקבות האהבה.


תתפלאו.. אפילו אני מתפלאת שמעז יצא מתוק!


מחיים סטודנטיאליים שוקקים במעוז התל אביבי, חיי דיילות, רווקות, בילויים ורעש הגעתי לפריפריה המנומנמת.

מה עושה היפרית בעיר קטנה ואפרורית שהכל בה סגור כבר בשבע בערב?

מכניסים את הירוק לחיים: הדלת נפתחת והטבע מציץ במלוא הדרו!

חיש קל אני על האופניים מדוושת לגלבוע פוגשת אירוסים, יערות מחטניים, פטריות אחרי הגשם ובגבעת המורה הסמוכה לעפולה נושמת מדי בוקר אויר פסגות מתובל רקפות, כלניות ונרקיסים.

כל הטוב הזה, החדש והלא מוכר החל להיות מנת חלקי יום יום.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


בהתחלה בהליכה קצרה ואז בהגדלת מרחקים וריצות לא רצופות.

בהמשך ריצות ארוכות יותר ותמיד בחיק הטבע המחבק, הצופן בחובו ריפוי מוחלט, אמת בסיסית של חיבור מהרגע הראשון.

הופתעתי מהעוצמות הבלתי מתפשרות של הרצון לשהות במחיצת היער יום-יום ללא פשרות, לא משנה כמה עיסוקים יש ;

אמהות לשלושה ילדים קטנים, מתוכם ילדה אחת חולה במחלות כרוניות, קריירה של ניהול בכיר ברמה העירונית

ואני… רצה ביער, רוכבת בפסגות, מתאהבת וטורפת את כל עמק יזרעאל ושלוחותיו.

גם על שחיה מהפנטת במי הסחנה בימות הגשם והסערה לא פסחתי והכרתי כל שדה וגידוליו הוא.

ליטפתי את עלי הכותנה, רצתי בין התירסים והחמניות הצהובות, ידעתי מתי החיטה מבשילה ואיזה פרפרים ילוו אותי בריצה בשדות התילתן.


את החיים שלי כול כולם, אני חבה לאמא אדמה ואבא טבע.

לכל אחת ואחד אני אומרת שרק דרך הרגליים בטבע אפשר להגיע לשמחת חיים ועשייה.

למעשה, כל אחד ולא משנה באיזה איזור אורבני הוא גר, יכול למצוא בקרבת איזור מגוריו פיסת טבע להתאהב בה, להתחיל איתה ומשם השמיים הם הגבול!


בקריירה שלי שימשתי בין היתר כיועצת ראש עיר לקידום מעמד האשה,

לא חסכתי בפרוייקטים הקשורים לאהבת הטבע וספורט כדרך חיים.

פילוסופית החיים שלי מושתתת על חשיבה צלולה ומפוכחת, נקייה, חזקה, מוטיבציונית, הישגית הנובעת מארגון וסידור מטרות/יעדים ושיחות רבות עם עצמי.


את זה תוכל להשיג רק אם תבלה שעות בחברת עצמך.


רבות דובר על ריצה כמשחררת אנדורפינים שגורמים לשמחה,

ואילו אני, מצאתי את עצמי פעמים רבות בוכה תוך כדי ריצה ;

לעיתים מהתרגשות, או מפורקן של מכאובים.

זהו תהליך של ריפוי אותו אני חבה לריצות הרבות שלי בטבע.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


השנים חלפו, גיליתי שהאנדורפינים גורמים לי למצב של הודיה מתמדת:

אם אני שוחה או על סאפ בלב ים, אם אני בקילומטרים האחרונים לפני סיום המרתון

אני מודה לקשיים שחוויתי בחיי, לאלה שחישלו אותי לאדם שאני היום- כל זה ללא שליטה!


זוהי הודיה מתפרצת, האוויר ממלא את הריאות, את הנשמה, הלב, ומשנה את כל ההסתכלות על החיים.


כשאני רואה מהצד מריבות, מלחמות אגו, התקטננויות, אני תוהה איך אדם זה או אחר לא רואה זאת?

ואיזו דרך הייתי ממליצה לו לעשות כדי לדלג על כל המטענים האלו…


התשובה אחת היא: פעילות אירובית באויר, בנוף, בטבע.

כזו שתגייס את כל כולך להנאה לחיוניות

והיא בשפע, לא מוגבלת ובחינם.


במהלך הריצות הרבות שלי, בחלקי היום השונים, ובעונות השנה, גיליתי תובנות ומשחקים רבים בתוך הריצה:

ברחתי בקור מהצל שהעצים נותנים לפיסות השמש הנעימות המלטפות ; זו הקבלה לחיים: אדם רוצה לברוח מהחושך ולצאת לאור.

ואם הוא מתאמץ בעליות וכולו דרוך, הוא ישיג שחרור והנאה בירידות ועוד כהנה וכהנה תובנות.

מאז יצאתי לטיולי טרקים מאתגרים בעולם על פסגות מושלגות/קרחוני עד/הרי געש וגיליתי את כוחי, את ההתמדה, יכולת האילתור, קבלת החלטות ועוד.

משהצטרפתי למסגרת ריצה קבוצתית הגעתי למרחקים ארוכים יותר: רצתי בעשרות מירוצים, גמעתי עשרות קילומטרים וגיליתי את הכח הקבוצתי כגורם מדרבן.

אצנית סוליסטית מהשטח המגיעה לקבוצת ריצה בכביש זה אתגר ממשי!

זה לביית חיה פראית, זה לעשות מרתון עירוני במשמעת רפויה, מאצן מקצועי עם מניירות אחרות ללמדך שהכל אפשרי בחיים,

יש צורות רבות ודרכים שונות והכל אפשרי!


בימים אלו אני מתאמנת לדבר הבא: אולטרה מרתון טוסקנה: 53 קמ של שטח ציורי עם עליות, מורדות והרבה יין…


לפייסבוק של לימור הרשקוביץ

לדף ההגיגים והתובנות של לימור הרשקוביץ


© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: לימור הרשקוביץ תמונה: Craig Alan Ariav

  • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: שחר וסרמן

    לימור.
    את מדהימה ואמיצה הכתיבה שלך ממלאת אותי באנרגיה טובה. ופשוט עושה חשק להתחבר לכל הירוק הזה.
    מעריצה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*