google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0.txt

פורשת כנפיים / הילה לביא

25 בינואר 2018

שמי הילה לביא, בת 41 גרושה ואימא לארבעה ילדים:  שגיא בן 17, עידו בן 15 ונעמה ודניאל בני 11.


ינואר 2012 הדרך שלי מתחילה:


זה קצב החיים המהיר שלי.  בחרתי במציאות הזו בשבילי, וזו ההילה שבי. טורפת את החיים בהנאה. מחייכת.

משכימה עם אור ראשון לאימון, חוזרת, קפה קטן ומתחיל הבוקר שלי.

מעירה, מטפלת, מארגנת, מסדרת, מכינה, מחבקת, מלטפת, מנשקת, נפרדת, נוהגת, עובדת, משקיעה, מקדמת, מפתחת, חוזרת, אוספת, מבשלת, אופה, מקפלת, מארגנת, מכבסת, מקלחת, מקריאה, משכיבה.

הלכתי לאיבוד בתוך היום יום.

האינטנסיביות שכרוכה בגידול ארבעה ילדים, במקביל לכל המטלות האחרות, גרמה לי לאבד את ההילה שלי, ההילה שלי שקעה עוד בטרם נרדם עוד יום.

נשאבתי לשגרה.

יש אחרות שיכולות להכיל ולקבל את זה. להשלים עם מצבן, אני פשוט התקשיתי להמשיך כך.


אז התחלתי ללכת, ואז ללכת יותר, ועוד יותר.

ופתאום התחלתי לרוץ. זו השגרה והמציאות היומית בה התנהלתי שהתנפחה לגוש גדול בגרון, שדחף אותי להתחיל ולרוץ.

וככל שהמרחק עלה, התגברה המהירות. חלחלה יותר ויותר תחושת הסיפוק וההנאה.

בהתחלה לעזוב את הספה, הייתה משימה בלתי אפשרית.

עייפות היום שעבר הייתה צונחת ברגע, הכרית הרכה, והשמיכה המלטפת, פשוט קראו לי להסתתר בחיקם.

ככל ששעות הריצה התארכו, מצאתי את עצמי מנהלת שיח פנימי, מסדרת את הקוביות בחדרי ליבי, את הדבש והעוקץ – המר והמתוק.

ושוב נועלת את נעלי הריצה…רצה אל עצמי על מסלול שלא נגמר.


הדרך ארוכה. הדרך מאתגרת. הדרך עצובה. הדרך מרגשת. הדרך כואבת. הדרך שמחה. הדרך נעימה.

רצה ובוכה

רצה וצוחקת

רצה עייפה

אבל רצה. ממשיכה.


בדרך קוטפת אנרגיות חדשות. מלקטת קרניים של תחושת סיפוק והנאה. אוספת חופן בטחון עצמי ותחושת העצמה.

מפלסת את דרכי הארוכה בין עיניים בוחנות, עיניים בודקות, עיניים ביקורתיות, עיניים צרות.

אבל רצה. מצליחה. ממשיכה.

והלב מתמלא. השריר מתכווץ ומתרחב. כוחות חדשים זורמים ועוטפים בחמימות כל חלק בגוף.

ממשיכה לרוץ, וכבר לא לבד.

ממשיכה לרוץ – ובכל יום מגלה ומקבלת באהבה, את המסלול שנשאר מהיום שעבר.

וכשהשמש שוקעת, נשאר רק חיוך קטן ומבויש. הלב מלא והנשמה שלווה.

אבל עדיין רצה. ממשיכה.

ומתפנה להשכיב את כל הכנופיה.

מעלה נפחים בריצה, שומרת על תוכנית אימונים קפדנית ומשטר תזונה, וכבר סומנה מטרה מרגשת. מרתון טבריה באופק.


נובמבר 2012  זמן פציעות:


החיים משתנים ברגע של חבטה.

ומאותו הרגע, כלום כבר לא נראה אותו הדבר.

תאונת דרכים שפגשה בי בדרך חזרה מהעבודה השאירה אותי עם פגיעה בעמוד השדרה ובעקבותיה נכות תמידית.

ואם לא די בכך, על כל זה התלבשה מחלה כרונית קשה: פיברומיאלגיה שמה.


ינואר 2013 מתכננת מסלול מחדש:


מרתון טבריה, ריצת המרתון הראשונה שלי למרות הפציעה, העייפות והקושי מאחורי.

ואז זה קרה, הגעתי למקום הנמוך שלי. זה שכולם כל כך מפחדים ליפול לתוכו.

נפלתי, חזק.

בדיוק אז, בנקודה הכי נמוכה ואפלה בי, מצאתי בתנועה את הכוחות להתרומם חזרה, להביט במראה,

לצעוק בחזרה לדמות המביטה בי:  "את לא אני!"


בעדינות רבה, עקב בצד אגודל למדתי לקלף קליפה ועוד קליפה.

לחשוף לאט את הדברים הטובים בי.

הנפלאים בי.

המכניסים משמעות ועצמה לחיי.

הכוחות הנפשיים המאפשרים לי להתגבר על הכאב הפיזי, העייפות, היד שנרדמת, הצוואר שלוחץ.


הזמן עבר ולמדתי למפות את הפעולות היום יומיות שמגבילות וכואבות יותר.

גיליתי שכל מה שקשור בישיבה ממושכת מול המחשב, הקלדה, או כל סוג אחר של מוטוריקה עדינה מכאיב, לוחץ ומעייף יותר.

הבנתי שדווקא התנועה והזרימה מאפשרים לי לאגור כוחות.

ממלאים את מאגרי האנרגיה שבי.

למדתי, ובשקט בשקט התחלתי ליישם.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


זה נפתח וקרה.

התמכרתי שוב לתחושת החופש, לאוויר הצלול. לזריחה, לשקיעה.

מחזקת את הגוף.

את הנשמה.

מלמדת אותם שוב לעבוד יחד, לעלות מדרגה ועוד מדרגה.

חושפת את הדרך שלי.

הדרך של הילה.

מתחילה בקטן.

חוזרת לעולם ההדרכה.

לתחושה הנפלאה שמציפה אותי כאשר אני עומדת מול קבוצה.


הדרך שעברתי בחמשת השנים האחרונות לימדה אותי שהכול אפשרי.

גם שהגוף דואב והנפש פצועה.

מתוך החוויה האישית שלי יצאתי אל האור.

למדתי לחיות עם שרירים ומפרקים שכואבים לאורך כל היום, עם ראש ש"דופק" ומזכיר את קיומו.

עם בעיות קוגניטיביות וטשטוש ראייה שבא והולך, ויותר מהכול… עם העייפות.

זו שמקשה על כל צעד ומחשבה, זו שמפילה ומאיימת להשבית.

זו שמגדירה את המחלה שלי והמלחמה היומית.

כי את הכאב חזק ככל שיהיה אני מסוגלת להכיל. לעייפות עדין מתקשה להתרגל.


2017 פורשת כנפיים:


ארבע שנים בהם נפלתי וקמתי,

נכשלתי והצלחתי,

הביאו אותי לרגע בו נולדתי מחדש.

מצאתי והכרתי במהותי.

בדרך שלי, בהילה החמה שלי.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


כבר לא מתייסרת בשאלה אם זה לא היה קורה…? כבר לא שואלת למה זה קרה לי?

מתמקד באיך.

איך אני הופכת כל יום מחדש למיוחד יותר.

איך אני מציבה ומשיגה מטרות חדשות.

איך לקום מהמיטה בבוקר לאימון ולא להיכנע לשד שבפיג'מה.

והאיך הזה פרץ את דרכי המקצועית כמקדמת אורח חיים בריא בעשרות ארגונים וחברות בארץ,

כמרצה המדברת ומדגימה איך התנועה היא התרופה. כמאמנת ריצה ומדריכת סטודיו.


נעים מאוד, הילה לביא.

אימא לארבעה ילדים שלא מוותרת על החלומות שלה ופורשת כנפיים בכל בוקר מחדש.


לפייסבוק של הילה לביא

לדף של הילה


© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: הילה לביא תמונה: הילה לביא

  • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: דביר

    אלופה …
    ועוד מעט הר לעמק איתנו קבוצת רצים שהצלחת להקים מהספה ….

  • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: שחר וסרמן

    מדהים איך בלי להכיר אותך, רק מלהיחשף למילים שלך ולסיפור, אפשר לקבל כל כך הרבה אנרגיה .
    מאחלת לך המון בהצלחה

  • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: מור בן-דוד

    מדהימה!! את השראה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*