google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0.txt

"..בכ(ח)ן ארוץ לקראתך.." / ענת ברדוגו

29 במרץ 2018

מורה לחינוך מיוחד ומאמנת ריצה וכושר

אמא לחמישה ילדים ונשואה לשלומי.

מאז ומתמיד אני זוכרת את עצמי כאדם שלא מתפשר עם עצמו.

מציבה יעדים ומסתערת עליהם.

בשלב מסוים בתיכון הדתי בו למדתי, הזמינו אותי לשיחה עם היועצת והמחנכת.

שתיהן, במבט חמור סבר, הסבירו לי שהמתכונות שלי לא יצליחו להגן עלי בבגרויות וכנראה שלא אוכל לסיים את התיכון עם תעודת בגרות מלאה.


ואף אחד לא הבחין בסערה שמתחוללת בתוכי. הייתי אבודה.

הן גם שמעו שאני מתכוונת להתגייס לצבא, רחמנא ליצלן ולשרת כמדריכת ספורט ותרפדו את יום המבחנים, כך שלא אוכל לגשת אליהם.

הן אמרו לי שבצבא לא יתנו לי לעשות תפקיד מאתגר…שאגיש קפה.

הפסדתי את המיונים האחרונים לתקופה זו.

את בית הספר התיכון סיימתי בלי בגרות מלאה- הן צדקו

לגבי הצבא… פחות.


החלטתי לא לוותר, אמנם הפסדתי את הקורס בווינגיט אך הסתערתי על המטרה הראשונה בחיי.

בצבא שירתתי כ'מדריכת נוער' בתכניות הכנה לצה"ל ופיקדתי על קורסי הדרכה ומכי"ם

זאת הייתה תקופה מכוננת בחיי שבה הבנתי- כל שארצה אוכל לו!


המטרות הבאות היו בגרות מלאה, תואר ראשון, תואר שני בהצטיינות ובדרך- החיים עצמם!


החיבור שלי לעולם הריצה החל בשנות נעורי, כאשר  חיפשתי מזור לנפשי.

המורה לספורט הצילה אותי מעצמי כשאתרה את היכולות הספורטיביות שלי ואת הצורך לפרוק זעם אצור.

כך התחלתי להשתתף בתחרויות ריצה בנבחרת האתלטיקה של בית הספר ואז -של ירושלים.

שם כבר הבנתי שיש בספורט, בריצה משהו שמעיר אצלי את כל החושים ומשמח את הנפש שלי.

אמנם ,חתונה בגיל צעיר, לימודים לתואר ראשון והריונות תכופים בזה אחר זה, הרחיקו אותי מעולם הריצה, אך תמיד הקפדתי להיות בתנועה.


אולם, משהו היה חסר לי.

הריצה עצמה!


עולם הריצה, מתאים מאוד לאינטואיציה הפנימית שלי.

מבחינתי, הריצה, היא מלכת הספורט.

תחושת כיבוש היעד, הסיפוק הוא מידי וכך גם התגמול. היא משרה אנרגיה טובה ומפתחת תחושת מסוגלות עצמית.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


יש בה בריצה הכל!


כשבני הקטן היה בן ארבע סיימתי את לימודי התואר השני ומשהו בבטן התחיל לנבוט שוב.. הפעם, זה לא היה תינוק…היו אלה הגעגועים לתחושת החופש…

הרוח בפנים, האנרגיה הטובה שקצת אבדה לי עם עול החיים. התגעגעתי לריצה. לאהבה הישנה שלי.

ירדתי למטה עם חצאית ונעלי ספורט שנקנו מזמן, אך לא היו בשימוש…

הירידה למטה ותנועת הריצה, נעשו באופן טבעי לחלוטין.

הגוף זכר את התנועה והרגשתי איך הלב מתמלא בשמחה אדירה.


לרגע, אני שוב בת 14 עם המאמנת שצועקת עלי.. שהנה אני שוברת את השיא של עצמי….שלא אוותר, שאמשיך עוד, למרות הקושי.


מאותו הרגע, הרגשתי כמו אישה שחזרה אל זרועות אהובה לאחר שנים רבות בהן היו רחוקים זה מזה. בטבעיות שרק שניהם מכירים.

מאז… היחסים התהדקו והפכנו קרובים מאי פעם.

מחצי קילומטר, זה הפך לשניים, חמישה, עשרה, עשרים ועוד קצת…מרוצי שליחים, ריצות טכניות בשטח וג'רגון שלם של מושגים, אביזרים ושפה חדשה.


במקביל ובאופן טבעי, הפכתי למאמנת ריצה בקבוצת הנשים "בגוף בריא" של מירי פורסט

שהציעה לי יום אחד להצטרף לנבחרת המרתון של הקבוצה ולרוץ את ה'הארד קור' של המרתונים,

מרתון ירושלים הקשוח! היססתי מעט, התלבטתי אם להצטרף, חישבתי את המסלול וצפיתי את המחירים שנצטרך, הסביבה הקרובה שלי ואני, לשלם.

ברגע שביצעתי 'איגום נתונים' והסכמתי עם עצמי לשלם את המחיר, יצאתי לדרך בלב שלם, יריתי חץ והתחלתי לבנות את הדרך אל המטרה בעזרתה של המאמנת הנפלאה שלי.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


ברגע שהתחלתי את המסע, הבנתי שיש משמעות לגיל ולמגדר.

הגוף כבר אינו חזק כפי שהיה, כשהייתי נערה, והוא גובה ממני מחיר: עייפות ותשישות.

נזקקתי למנוחה רבה יותר, לחיזוקים של שרירי הליבה ולעבודה מאומצת מכפי שדימיתי לעצמי.

השמחה שבכל הישג, קטן כגדול, מילאו את ליבי תחושת סיפוק ושמחה שאין שני לה. האיש שלצדי, פחות התלהב…

ככל שהשבועות התקדמו, הבנתי שאני חייבת להיות ממוקדת.

לא להתבלבל ממסיחים. לנסות לתמרן בין שאר מטלות החיים ולהיות מאוד מאורגנת בשאר המשימות היומיומיות.

ולא… אין ספונטניות מכאן ואילך. הכל מתוכנן. האימונים נכנסים לתוך העומס הרגיל ואין כאן גמישות.


המרתון והחיים


במהלך תכנית האימונים הבנתי כי ההכנות למרתון, מקבילים לחיים באופן מדויק, ישנה הלימה מופלאה בין תכנית האימונים למסע החיים:

קביעת מטרות, התקדמות לפי תכנית מגובשת, קשיים פיזיים ומנטליים הנקרים בדרך, נפילות מנטאליות ופיזיות, עליות וירידות,

פציעות, מסיחים, הנעה פנימית, מלחמות פנימיות, מפגש עם השדים שלך, מבט אוהב או שונא מן המראה,

חברים חדשים שמצטרפים אל המסע וחברים ישנים שפחות מתחברים ויורדים מן הרכבת שלך. כעס ותסכול מאימונים פחות מוצלחים והשמחה שבהשגת היעד, באשר הוא.


והדרך אוי הדרך, כמה שהיא חשובה!


 

 

 

 

 

 

 

 

 


כל אלה הדגישו לי עד כמה האימונים למרתון דומים לחיים עצמם.

כמאמנת, אני משתדלת להזכיר למתאמנות שלי, כמה כל צעד חשוב בדרך אל הכיבוש ולא רק היעד עצמו.

אני משתדלת להעביר להן, כמה אני מעריכה את המאמצים שהן עושות, על מנת להגיע אל האימונים, בלילות קרים..

לעזוב תינוקות יונקים, ערמות כביסה שיחכו להן כשיחזרו, כלים בכיור, בן זוג עייף, שמנסה, אחרי יום עבודה להיות שותף ולאפשר להן את הזמן הזה לעצמן.

עד כמה זה לא פשוט, אך הכרחי לצמיחה האישית שלהן. כי אישה רצה- היא אישה ששום דבר לא יכול לה.


אישה רצה מנצחת הכל. שוברת מחסומים, מזיזה הרים, קובעת יעדים ומסתערת עליהם במלוא המרץ.


היום כשאני מסתכלת על עצמי, מהצד הפחות חינני, של העשור החמישי..

אני רואה אישה שמחה, אוהבת את מה שיש לה. מאושרת בתוך הגוף שלה יכולה להכל.

מהווה דוגמא למשפחתה ובת זוג חזקה ואיתנה שרצה את מרתון ירושלים. עשיתי שולם עם עצמי.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


אישי היקר, פחות התחבר לעולם הריצה. אך מהר מאוד, הבין שכמו בכל דבר, יש לו עסק עם בת זוג עקשנית ולא מתפשרת.

לא ניתנת לריסון.. והוא, בבחינת "אם אתה לא יכול להתנגד, תצטרף" הצטרף כל כולו ונכנס לעניין.

תמך וסייע בכל מה שניתן, על מנת שאוכל לעמוד בתכנית האימונים השבועית.


אני מאמינה שתקופה זאת הינה תקופה מכוננת בחיינו כמשפחה.

ילדיי זכו לאימא מאושרת וחזקה,

אישי לאישה שמחה ואנרגטית,

תלמידיי זכו למורה, שמתמלאת בעוצמות ובאה פורה ויצירתית ליום הלימודים.


וככלל אני מאמינה שניתן ללמוד מהסיפור הזה, כי אני לא אישה מיוחדת.

לא נולדתי ספורטאית ובטח לא חיה את חיי ככזאת.

אני אישה רגילה, שומרת מצוות, באמצע החיים, שחיה את החיים האמתיים, עם כל המתלווה אליהם.

בית, עבודה, משפחה, ילדים, זוגיות, לימודים, הכנות לשבת, משימות בלתי נגמרות… גם רצה מרתון.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


לכן אני יכולה לומר אם אני הצלחתי, גם את יכולה.

את צריכה לרצות מאוד! לעבוד קשה בדרך! היקום כבר יסדר לך שזה יקרה.

אני מאמינה ש"אין זמן טוב יותר להתחיל מאשר עכשיו!!" ותמיד זוכרת שאם קשה לי, סימן שאני בעליה…

תמיד יש סיבה למה לא.

החכמה היא, לזקק את הצורך שלי, את הרצון שלי ולא להקשיב לשדים הקטנים שמתיישבים לי על הכתף.

להיות טובה לעולם, להתחיל כל בוקר בצניעות מולו, לזכור שיש מישהו מעלי ששומר ומגן ולזכור שספורט, לא משנה איזה..

שתנועה, מסייעת לי לאהוב את עצמי, כל יום עוד קצת.


אני מאחלת לעצמי, להמשיך לשמוח בעשיה שלי.

להיות מסוגלת לרוץ עוד שנים רבות. להיות מסוגלת להריץ נשים לסייע להן לבנות את הגשר אל עצמן.

להתאהב בעצמן מחדש.


לפייסבוק של ענת ברדוגו

לאתר של מירי פורסט


© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: ענת ברדוגו תמונה: ענת ברדוגו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*