google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0.txt

מסע הבייק פקינג הקשוח שלי/ קרן בר-יוסף

13 באפריל 2018

"מה את עושה כאן? לכי הבייתה!". כל חצי שעה אני שומעת את הקול הזה בראש, וממשיכה לפדל.

"את אוהבת את המשפחה שלך – מה את עושה כאן? חג. לכי הבייתה".

עקשן הקול.

הרגליים מתעלמות ממנו וממשיכות לסובב.

מסביבי הרבה שמש, ובאזורים בהם הנוף יפה וקל לגישה יש משפחות עם ילדים.

רובם דתיים.


הקול שבתוכי מתגבר עם כל ילד שעובר ליד מול העיניים: "הנה הורים שמשקיעים בילדים שלהם, לוקחים אותם לטיול. ואת מה – לבד עם עצמך..".


יש בזה משהו, אני חושבת ומדמיינת את שלוש הנסיכות שלי נושמות לרווחה בסלון המוצל, משתזפות מול מסכים צבעוניים.

"לכי הבייתה. מה את עושה כאן”?

באמת – מה אני עושה? גם אני שואלת את עצמי.


 

 

 

 

 

 


אמצע היום, שמש קופחת, וגם קיבלתי לפני רגע, באופן שהיה ידוע מראש והודחק כדי לא לקלקל את ההרפתקה.

אני על הסוסה הכתומה שלי, מפדלת.

מילא היה משהו לראות – אבל כמה כבר אפשר להתפעל מכרמים מוריקים על דרך נוף לכיש.

לפני זה היו גבעות משמימות עולות ויורדות באזור שטח אש צהלי רדום.

אמנם היה גם מקטע של סינגלי להב רימון בעליות ובירידות, אך אליהם הגעתי מתנשפת אחרי גבעות לדחוף-את-האופניים-בשיפועים-מעצבנים גורל.


ככה נראה היום הראשון של הbikepacking שהתאמצתי לקבל 'פס' כדי לצאת אליו.

אפילו הגדרתי אותו כמתנת היומולדת, בידיעה שככה יותר קל לקבל ברכת הדרך.

בייק-פקינג – כלומר, כל הציוד על אופניים וככה מתגלגלים.


לא הפעם הראשונה בשבילי. ובכל זאת, הפעם האתגר עלה מדרגה.

השנה הושק שביל חדש ואיתו אתגר בייק-פאקינג חברתי, מתוך כוונה לתת לרוכבים לטעום מעט מ'גביע (הסבל) הקדוש' של רוכבי המרחקים הארוכים – הHLC.

עליו אני לא מדברת.

האתגר הנוכחי – P2P כלומר – point to point, יוצא מתחנת הרכבת של להבים-רהט, ומסתיים בראש הנקרה.

בדרך יש בערך 530 ק"מ, על כמה אלפי מטר טיפוס לגובה, שבילים רחבים וסינגלים ברמות קושי שונות.

לאורך המסלול ישנן נקודות 'זולה' שלפי החוקים רק שם אפשר לישון בחברותא בשקי השינה שארוזים לנו על האופניים, אבל חוץ מזה כל אחד אמור לדאוג לעצמו, כלומר – Self Support .


אתר ה P2P


כשהאתגר הוכרז לפני יותר מחצי שנה הייתי בטוחה שאני מתארגנת לעשות את כולו.

אפילו התנדבתי לבדוק את שלוש המקטעים האחרונים מלביא עד ראש הנקרה, ונהניתי לסבול ולהתרגש בהם.

בינתיים המציאות בעבודה וקצת בבית הבהירו לי שאי אפשר לקחת ימי חופש ללא סוף, מה שאומר שאין אפשרות לזנק באופן רשמי עם כולם באמצע חול המועד.

כך נבחר יום ראשון של חול המועד כמועד היציאה, שלושה ימים לפני הזינוק הרשמי של האירוע.

לגבי החזרה השארתי עמימות מסויימת אך נתתי הבטחה שאתכנס לחמישה ימי רכיבה לכל היותר.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


לבד? ביחד? ברור שיותר קל להתארגן ביחד.

מורל, השותף שלי להרפתקאות משוגעות, הרים באלגנטיות אך בחשש את הכפפה, וכך יצאנו באמצע הלילה אל הרכבת שיוצאת לפני שש בבוקר (כי בין שש לתשע בבוקר ימי א' אסור להכניס אופניים לרכבת) לתחנת להבים-רהט.

מגיעים, מזוודים את הסוסים בתיקים מכל עבר, ויוצאים לדרך. די מכירה את האיזור מהרפתקאות רכובות קודמות.

יום ארוך, וטיפל'ה משעמם. אני לא מספרת את זה לעצמי יותר מידי, אבל מרגישה את האכזבה בבטן.


או שאולי זה ה'קיבלתי' הזה שהגיע במועד הכי לא טוב?


מפדלים ללא סוף ולוקחים את הזמן בצרכניה של לכיש.

הצרכנייה סומנה במפת הניווט בסימון של שני פלוסים קרי יש בה גם מים וגם אוכל.

המיקוד שלנו בפלוס השני אך העדפנו להתעלם ממשמעות חג הפסח על התפריט, גם זה של צרכנייה.

כך שהתנפלנו על קוטג' וקאבנוס ותפוציפס וגלידה והכל ביחד.

לפי המפה יש לנו קילומטרים בודדים לזולה של סוף היום הראשון, אז הנחנו קצת לשעון, והתמלאנו באוכל.

מה שהסתבר כטעות כי מיד כשעולים על האופניים מתחשק להקיא.


מורל מחליף צבעים, אך לא מתלונן.

אני נכנסת לקצב הובלה, והחושך תפס אותנו פתאום.

בדיוק התרחיש שמורל חשש ממנו, רכיבה בחושך בסינגל לא מוכר.

לי התרחיש קצת יותר מוכר, מתארגנים על פנסים באמצע הפרדס, וממשיכים לגלגל את הפדלים.

היעד: בית הקשתות של בית גוברין. איכשהו מ82 הק"מ שהיו מתוכננים עד הזולה, אנחנו מגלים שכבר פידלנו 90.

לא סתם עייפים.

מגיעים לתחנת דלק, שוטפים פנים ועניינים, מים, ומתארגנים על א. ערב.

ההחלטה האסטרטגית מראש הייתה שאוכלים מה שקונים בדרך ולא רוכבים עם הרבה אוכל עלינו.

ועכשיו פסח גם כאן, אז אוכלים מה שיש – תירס שימורים, גבנ"ץ, ויוגורט. הכל ביחד, יאמי..


יוצאים לזולה בחושך שלפני הירח המלא, ולא מוצאים את השביל שהמפה מכוונת אליו.

מחליטים לבוא מלמעלה על שביל חלופי, ואכן, אחרי כמה מאות מטרים אנחנו מגיעים אל בית נטוש מפואר, עם מרפסת עגולה.

מבינים שזאת הזולה ומתארגנים. קצת מגעיל לישון בבית נטוש, אבל בפנים נקי למדיי, ומורל משכנע אותי שיותר כדאי ככה. למחרת קבענו עם לורי שתצטרף אלינו בבוקר לרכיבה.


יש למה לחכות.


מכינים תה, ומורל מוציא גרלנדת אורות קטנה על סוללה, מה שמשפר פלאים את מצב הרוח. אנחנו מתארגנים על "התה של הלילה".

פורסים מזרונים מתנפחים, שק"שים – ויאללה להרדם.

כשאני עוצמת את העיניים, אני שומעת עדיין את הרעש המרגיע של הפריילוף – הגרגור ששומעים מהאופניים בין פידול למנוחה.

הבית הנטוש והנוכחות של מורל נותנים תחושת הגנה, ואני יכולה להתכנס אל תוך בועה פרטית, במיוחד עם אטמי האוזניים שהבאתי מראש.

״ההתארגנות בבוקר תיקח לנו שעתיים״, הזכרנו את כלל האצבע שנוסח ברכיבות הקודמות.

איכשהו, מרגע שפותחים את העיניים ועד שמניחים את הישבן על אופניים עם תיקים ארוזים – זה הזמן שעובר.

בבוקר אני מגלה כמה שהבית הזה מרשים ומרווח, חושבת על הכיבוש ומנסה לדמיין מה נהיה עם המשפחה שהייתה שם פעם.


עוזבים את הזולה, ופוגשים את לורי כמו שקבענו בתחנת הדלק, רק כדי לשמוע שהיא צריכה לחזור הבייתה כי הקסדה לא איתה.

"אסע להביא, ואפגוש אתכם בעדולם" היא מבטיחה ונעלמת.

רגע לפני שאנחנו עוזבים את התחנה אני מרימה את המבט ופתאום רואה בית קשתות מרשים מעבר לגבעה.

רק אז מבינה שאת הלילה הראשון בעצם לא העברנו בבית הקשתות המיועד, אלא אצל ה'שכן' שלו מלמעלה.

ככה זה כשמנווטים עם עייפות וחושך בעיניים ומגיעים משביל מאולתר: נכנסים לקשת הראשונה שרואים, גם אם זאת מרפסת עגולה.

חם היום.


 

 

 

 

 

 

 

 

 


אנחנו מפדלים בין עדרי פרות ופגרי רימוני עשן בלשבייה התורנית (שבילים ושטחי אש – פורחים טוב ביחד), עד ארץ העדולם.


מקום מקסים ששווה לחזור אליו בלי תיקים על האופניים.

הכידון רוקד מעט עם התיק המחובר אליו, ואני זהירה (שלא לומר – פחדנית ידועה) כדרכי, יורדת לפני מדרגות מאיימות.

יורדת ומדמיינת איך בלי תיקים היה נחמד לפצח את ה׳אלמנט׳.

לורי חוברת אלינו, ומיד החיוכים שלה מרימים את מצב הרוח.

אנחנו מתעקשים להשאר על השביל המסומן על המפה, ומשחקים איתו מחבואים כשאחד הפיתולים לא מופיע כמובטח.

החיפוש מבזבז לנו זמן, ונהיה יותר חם.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


השביל חוזר אלינו רק כדי להתחבא שוב, והפעם מכריח אותנו לפלס דרך מבעד לסבך קוצני אל גדר חוטי ברזל התוחם כרם.

אנחנו מעבירים את האופניים אחד אחד מבעדה.

לורי משוכנעת שזה טעות של המסלול, אך אני חושדת שהמארגנים עשו לנו בכוונה.

זוכרת שהבטיחו שיהיה קשה לפעמים, סימולציה לHLC האימתני, ובטוחה שזה נועד לתרגל אותנו לא לשקוע לאזור הנוחות.


מכשיר הניווט מכין אותי שבמסלול שלפני יש עוד רגע עליה, אך אני אופטימית משום מה.

ואז היא מתגלה: מדורדרת, רעה, עם שיפוע עצבני, וללא טיפת צל. ברוכים הבאים אל הסיוט של צהרי היום.

אנחנו מתחילים לדחוף את האופניים.

אני נמסה מזעם ועייפות על הסלעים.

פוסעת עשרה צעדים ונחה.

מרגישה את הרתיחה, ורוצה להתפטר.

לשים את המפתחות וללכת הבייתה.

העלבון הזה… ששלחו אותי למסלול משעמם, ולעלייה סאדיסטית.

ואני כמו פתי התפתתי לעשות מסלול שלא היו עליו עדיין ביקורות.


"אני והשטויות שלי.." ממשיכה לדחוף את האופניים בעלייה, ולורי מתחילה לשיר לי שיר מלמעלה.

לא באמת עוזר. רק הצל שבו הצטופפנו בסוף, המים והג'לי אולי קצת.


אחר כך בקול הפסיכולוגי שלי אני חושבת על זה שהייתי רוצה לפגוש את ההורים של מי שתיכנן את השביל עם העלייה האכזרית.

לעשות להם קצת סופר-נני. לא מבינה למה נועד הסבל. כועסת. מבולגנת ברכיבה. רוצה הבייתה.

לורי נפרדת מאיתנו, ואנחנו ממשיכים רק כדי להגיע אל ירידה מדורדרת מידי שגם אותה אני עושה ברגל, למרות שמורל נעלם בקלילות על אופניו במדרון.


לא אכפת לי.


מגיעים לנתיב הל"ה, משוכנעים למצוא מכולת, והיא אכן שם.

צל, שתייה קרה וראש שעבר שטיפה בברז עוזרים לרתיחה לדעוך ולהתחלף בסוג של השלמה.

זה מה יש, וכבר אין לי כח לחפור.

עולים על האופניים ומתחילים לטפס לבר בהר – הזולה הבאה.

חלקים במסלול מוכרים לי מאתגר הפסגות שעשיתי לפני שנה.

רוח נעימה מאווררת אותנו, והפרחים האדומים מרגיעים את השדים שבפנים.

עם מוזיקה באוזניים אני עושה שנ"צ בעליות, מפדלת תוך כדי חלימה. כבר לא כל כך קשה, ופתאום גם איכשהו נהיה לי כוח.


כשעוצרים קצת לרוקן שלפוחיות ומתמהמהים יותר מעשר דקות, ערימה של זבובונים מתלבשת לי על הפנים ואני כמעט שומעת אותי מזמזמים לי – "נו תמשיכי. נציק לך עד שתזוזי".

נזכרת בחיוך בפוסט שכתבתי פעם על זבובי היאוש שמאיימים בבקרים הקרים לחרב רכיבות, וחושבת על דרישת השלום שהיקום שולח לי.

מקשיבה להם, וממשיכים.

המסלול הנעים מעלה אותנו אל ארוחה אמיתית סוף סוף בבר בהר.

המקום מפוצץ באנשים במטילי חג הפסח ואנחנו מתלבטים מה הלאה.

מתחשק להמשיך לרכוב ובאמת יש עדיין אור, אך שנינו לא מכירים את האיזור ולא רוצים לעשות סינגלים לא מוכרים בחושך.

חוץ מזה, בשלב הזה השמאלנית שבי מבינה שאנחנו מטיילים ליד הקו הירוק, ופחדים בטחוניים עולים. מחליטים להמשיך קצת ולישון בחניון מסודר.

להתכרבל עם עוד מטיילים ולהעלם בהמון.


 

 

 

 

 

 

 

 

 


ושוב החושך תופס אותנו פתאום, ואיתו אני גם שמה לב שמגיע סוג של דיכי שכזה.

כאילו משום מקום.


כל ההתרגשות שקדמה לו מתפוגגת, ומחשבות על מקום הלינה ובעיקר ההתארגנות לפני ממלאות את הראש.

נהייה קריר.. קר. אני מבינה שאני לא מאורגנת עם ציוד איכותי דיו.. ומתבאסת.

"נעשה תה" מורל מציע, ואני נרגעת מעט. מתארגנים לשינה, ושני צעירים שעוברים לידינו אומרים שאנחנו אמיצים אם אנחנו ישנים ללא אוהל.

"תשתקו"! בא לי להגיד להם.. אני שותקת.

מציצה בהודעות מהבית ורואה שוב את הקריאה לחזור: "עד עכשיו זה היה סאדו, ממחר זה כבר שלב הפסיכו.

תחשבי על זה"… תכלס, גם אני מתגעגעת והם חסרים לי.

מתעלמת מהזיעה הדביקה שנהיית דבק קור. לפחות אין צפי לגשם אני מזכירה לעצמי את הרפתקאות הבייק-פקינג הקודמות שלי.

מסתכלת בקנאה על השק"ש המדוגם של מורל, ומקווה לטוב.


בינתיים נעים כזה, אבל כבר למדתי שהקור האמיתי מגיע אחרי חצות.

אולי אספיק להרדם חזק חזק לפני זה והקור לא יעיר אותי?

לפני השינה אני מתמלאת במיליון במחשבות. מחליטה להתרכז בנשימה ולהחזיר את הקשב כל פעם מחדש אליה. מיינדפולנס שכזה.

חצי שעה אחרי חצות אני מתעוררת. קר. קר מידי. ויש לי גם פיפי.

באסה גדולה לצאת משק"ש חם בשביל פיפי של אמצע הלילה, אז אני מנסה להכחיש אותו. זה כמעט עובד, אבל המוסיקה שמתחילה מההרים בשתיים בלילה משבשת לי את כל הלוחמה הפסיכולוגית.

1:0 לפיפי. כשאני חוזרת לשק"ש לוקחת עוד זוג גרביים מהתיק, ומחפשת תנוחה שלא יהיה לי קר בה.

נחושה להרדם, ומקנאה בנשימות הקצובות של 'מורל-שק-שינה-ביוקר' שלידי.

בין לבין המוזיקה עולה ויורדת, ואני מתכננת איך אני מתקשרת הבייתה על הבוקר ומבקשת שיבואו לקחת אותי.


קרר! שולפת שמיכת מילוט חד פעמית, ומנסה להתכסות רק כדי לשים לב שהיא נוטה לעוף ברוח.


בפרץ יצירתיות משום מקום אני קושרת אותה למסביב למזרון, ואת שני הקצוות העליונים לתיקים שליד הראש.

אלתרתי לי אוהל קטן. "עכשיו בטוח יהיה לי רותח" מנסה דימיון מודרך.

עוצמת עיניים ושמה לב שהמוסיקה נעלמה. רק שעכשיו שומעים יללות תנים מקפיאות.

מה אני עושה כאן.

המוסיקה חוזרת, וכך גם הלוחמה הפסיכולוגית שלי שמספרת לי שהכל בראש, וקדימה לנשום.

בבוקר מורל אומר לי שכבר צריך לקום ואני מתעלמת. לפחות לחמש דקות.

הרגע הזה שצריך להישלף משק השינה בבוקר – די בלתי נסבל. ממש.

אבל עשר דקות אחר כך, המכונה מתניעה את עצמה.

וכשאנחנו כבר ממלאים מים בברז שליד, אני מרגישה את פרפרי ההרפתקאה בכל הגוף, ורוצה לפגוש את היום.

ברור לי כבר ששיחת הטלפון שתיכננתי לעשות תידחה עוד קצת. אפילו השפיץ השבור בגלגל הקדמי שהתגלה כששימנו את הסוסה לא מטריד אותי עכשיו.

נקפיד לא להשתולל עליו.


כל אחד מנווט את עצמו ומתקף את השני.

נכנסים לירידה כייפית עם כמה בולדרים בתוך יער מקסים, ואני מחייכת בלי הכרה.

גולשת על הישבן כי פחד אימים לרכוב ואפילו לרדת ברגל בירידות של סינגל רפאים, ולא אכפת לי.

כל כך יפה כאן!!

אני מרגישה ברת מזל להיות כאן.

מאחורי העיקול מתגלה ערוץ הנחל המרשים, ושביל רחב ומישורי מתפתל בתוך יער.

תחושה של חוצלארץ, והמחשבה שכל היום אני יכולה להיות על אופניים מרגשת במיוחד.

אנחנו רוכבים ואני לא מפסיקה להתפעל.

הקרירות של הבוקר מתלבשת לי טוב על הגוף, וגם כשהשיפוע נהיה לכיוון עליה ארוכה אל חרבת סעדים, אני שרה עם המוזיקה.

כל חמש דקות מתחשק לי לצלם.

סימן שטוב לי.


השביל מלמד אותי צניעות.


לפני שיצאתי לדרך תיכננתי לחבר מקטעים ולרכוב אל תוך הלילה רק כדי להגיע ביום החמישי ברכיבה הבייתה.

כעת מבינה שלפגוש את השביל בפועל זה כמו לפגוש תינוק שמגיע לעולם: לפניו מלאים פנטזיות כל-יכולות על הסופר-אמא שאני הולכת להיות, ואיך אחזיק אותו עם הרבה משמעת.

אחרי הלידה מגלים שהוא זה שבעצם מחנך אותי, מחייב אותי לשים את השעון בצד ולהתאים את עצמי לגחמותיו.

כל מה שאני יכולה לשאוף זה להיות רוכבת 'טובה דיה'.

הרי ירושלים מרשימים, והנוף לא מפסיק להפתיע. מזל שאני רואה את הנוף שמולי ולא רכבתי אותו בחושך.

היום אמור להיות יום המעיינות ואני מחכה להם בסקרנות. הבטחה למקלחת, שמתממשת בעין הראשונה.

היום ארוך וירושליים דורשת עבודה עם כל הגוף.

בין שדרות עצים שלא נגמרות מתפתל שביל הדסה בו מדרגות הצרות המחייבות שוב ושוב לסחוב את האופניים בזהירות.

"צריכה עזרה?" שואל האביר שלצידי, אך אני רק מבקשת שיצלם אותי מורידה לבד את הסוסה שהשמינה מרוב תיקים. Self support אמרנו.

טוב לי.

לפי התכנון המקורי כבר היינו אמורים להגיע למבשרת ציון, אבל שוב החישוב היה אופטימי מידי, ואנחנו עוצרים באחו תורן כדי לאכול שאריות תמרים, אגוזים וקבנוס מאמש.

מבט חטוף על הודעות מהבית מזכיר לי את מה שאני מנסה לשים בצד. כולם בחופש, ואני לא איתם.


 

 

 

 

 

 

 

 

 


מורל הכין אותי מראש שזה יהיה היום האחרון שלו.

עדיין לא החלטתי מה אני עושה עם עצמי. מוקדם לי לחזור, אבל גם חוששת ממש מלילה קר נוסף, והבדידות הצפויה לא עוזרת.

מחליטה לקחת לי את מקטע הרכיבה הקרוב למחשבות על כך.

אנחנו ממשיכים את הסטף ואני שוב מגלה בהתפעלות כמה יפה פה בארץ הזאת. כשמגיעה העלייה היומית, אני כבר לא ממש מתרגשת.

לקראת סופה, בין פידולים איטיים ומונוטוניים אני שמה לב שהשיר המתנגן לי באוזנייים: I hate you, I love you..”" די ממצה את תחושותי כלפי השביל הזה.

"מה אני עושה כאן?" חלקי תשובות מתחילים להתבהר: השביל מסקרן אותי. מאוד. אולי כמו מטופל חדש שנכנס לחדר. לא ידוע מסקרן ומותח. יציאה מאזור הנוחות וחיפושו מחדש.

כמו לפגוש יצירה לא מוכרת. לצייר ולנוע איתה.

אולי ככה מרגישים חובבי אומנות שמגיעים לגלריה בה מציג אומן חדש. זאת הגלריה שלי, ואני סקרנית ליצירת האומנות הנוכחית.

מיליון עליות יש בהרי ירושליים, מה שנותן לי זמן לתכנן את ההמשך.

ברור לי שעדיין אני לא רוצה לחזור הבייתה, אבל גם חרדה מלילה קר, שרמזים לגביו מגיעים אחרי ארוחת ארבע בצהריים בקיבוץ צובה כשגלי הקרירות/עייפות מורגשים שוב בגוף.


חושבת על עיקר ותפל.

מבחינתי השביל הוא העיקר. כל השאר משני.

כולל ההתעקשות לישון בשטח.


רעיון מבזיק: הזולה המיועדת של הר אדר נמצאת במרחק קילומטרים בודדים מהישוב בו לורי גרה.

אני בודקת אפשרות להתנחל אצלה ללילה, ושמחה לגלות שזה אפשרי. קניתי לי עוד יום.

בערב, על צלחת המרק החם שלורי הכינה אנחנו מדברות על אלמנט הסבל של האתגר הזה.

האם הסבל חייב להיות חלק בלתי נפרד מהבייקפקינג? למה בעצם לא לבנות מסלול שממקסם את ההנאה? ומאפשר גם רכיבה ביחד, ולינה באופן גמיש איפה שבוחרים?

האם אם לא לנים בשק שינה זה עדיין נחשבים לבייק-פקינג 'לפי הכללים'? לא מתה על הכללים.

אני מבינה שאם עושים תחרות אז צריך לייצר דרגות קושי, אך בפועל גם כך המאמץ הנדרש להחזיק את כל הרכיבה ו'המסביב' כל כך גדול, שהסבל הנוסף הזה נראה מיותר.

חושבת על זה כמו על סוג של טקס שנדרשים לעבור, קצת במלאכותיות, כדי להזכר כמה קשה היה פעם לרכוב על אופניים למרחקים ארוכים.

על אלמנט התחרות בשלב זה אני בכלל לא יכולה לחשוב.

ברור לי שלפי הקצב שתפסתי הייתי בין האחרונים על המסלול, אך מסרבת לאמץ נראטיב של הפסד. אין לי מקום בשבילו אצלי בראש.

בבוקר יום רביעי אני מבינה כמה כח יש לשינה לילה טובה במיטה חמה.

שמה לב למאבק בתוכי בין הקול שמתעקש להיות לפי הכללים, ובין אחיו ההגיוני שמזכיר לי מה חשוב ממה על השביל.


ביום האחרון אני לבד.

מוודאה שמכשירי הניווט מעודכנים ויוצאת אל הריח הטרי של האוויר הירושלמי שבדרך.

הדרך מקסימה מחדש.


הירושלמיים האלה הסתדרו לגמרי. ירידות שלא נגמרות, ושבילים מתפתלים בין פרחים לבנים וסגולים.

אני מתמלאת הכרת תודה על מזג האוויר והעונה, ומתפעלת מהאומנות של מתכנני המסלול הגאונים.

אולי אשלח להורים שלהם כרטיסי ברכה?

מטפסת על הר עוזרר ויורדת ממנו בירידה מדורדרת.

איכשהו מעיזה יותר מבעבר לגלוש על האבנים המתגלגלות, וחושבת שהייתי מתה מפחד לחשוב שאחת הבנות שלי הייתה עושה את מה שאני עושה.

אבל לי מותר.

תחושה של עצמאות ויכולת, ורוגע.

לא ברור לי למה, אבל כייף לי.


ממשיכה עם השביל, עוצרת לפעמים להצטלם, מבזבזת זמן יקר, ולא אכפת לי כל כך.

אמש החלטתי שזה יהיה היום האחרון שלי על השביל.

הבנתי שאני רוצה להיות עם המשפחה, ופרק זמן ממושך מידי קשה לי בלעדיהם.

אבל ברגע זה אני כאן.

בשטח.

מנסה לפענח את מפת הסינגלים המפתיעה של מבוא חורון שמזכירה לי את ריש לקיש הביתי שלי.

מחליטה לדחות את הפסקת הגלידה כי פשוט מתחשק לי להמשיך לרכוב.

הניווט עובר בקלות, ואני חוזרת עם השביל אל תוככי הקו הירוק.

מבסוטית ללא הרף, מדמיינת את הגלגל הקדמי כמו מכחול, ואני בכלל ציירת של תנועות.

באזור מודיעין עוברת אתרי עבודה מרשימים עם פועלים שלא זורקים אלי מבט (מזל!) ומגיעה אל פאתי יער בן שמן.

בפעמים הספורות שהייתי כאן הסינגלים הלחיצו אותי. אבל עכשיו רגוע לי בלב.

אחת בצהריים… ואני מתחילה לטפס את ענבה.

לוקח זמן לשחרר את הזהירות שהצטברה בסינגלים הירושלמיים.

שם כל בולדר עמד בהבטחת איומו.

מולי כעת 'ידידותיים', שממש מזמינים אותי לעבור.


לאט לאט אני מעיזה.


קצת יורדת, אבל גם הרבה לא.

עם התיקים והעייפות שנאספה ברגליים, לא ממהרת לרדת מהפדלים.

גולשת בירידות, מטפסת.. איזה כייף!!

ירוק ומוצל מסביב.. שני רוכבים, שני אופנוענים, ואני.

עוצרת לנשום, לשתות ולאכול משהו מהבוקר, וממשיכה אל עוד סיבוב ביער.

הוא מפתיע בגודלו וביופיו. אני כל כך רוצה לחזור לכאן בלי תיקים.

שמה לב שמכל החפירות שהסתובבו לי בראש יש עכשיו רק שתי מחשבות:

1. איזה כייף בבן שמן!!

2. הלוואי שתהיה גלידה במצפה מודיעין.

כשמתקרבת למצפה הוא מוצף באנשים, ואני לוקחת מלבי ולימונדה, וממשיכה.

מתחילה להרגיש את תקתוק הדקות האחרונות עד למפגש המשפחתי בזולה של שוהם.

רגשות מעורבים.

יש עוד אור בחוץ, ועד שנכנסתי לקצב…

השביל לוקח אותי מהיער אל השמש שמובילה לחורשה האחרונה, ואני מבסוטית לגלות שאת העליה החמה של צהרי היום אני עושה ברכיבה.

מזהה סוף סוף את יתרונות האוכף הכבד שמצמיד את הגלגל האחורי אל הדרדרת בעליה, ולא נותן לי להחליק.


אני שואלת את עצמי באופן פילוסופי בגרוש האם יש גם יתרון דומה לישבן כבד..?


וברגע אחד, מגיעה לזולה שהיא נקודת האיסוף שלי, וכל זה נגמר.

משעינה את הסוסה על העץ ומחכה למשפחה.

תם הטקס.

הלוואי שיכולתי להמשיך.


נ.ב.:  בימים שאחר כך, עוקבת באדיקות על המפה אחרי התקדמות הרוכבים על השביל.

חלקם טסים אותו בלילה, וחלקם לוקחים את הזמן. רוצה להיות איתם שוב, ומדמיינת את האסטרגיה של השנה הבאה. לפחות עד אז יהיה לי שק שינה חדש ומחמם.


לפייסבוק של קרן בר-יוסף


© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: קרן בר-יוסף תמונה: קרן בר-יוסף

  • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: רוני פיס

    קרררן,הזלתי ריר על התיאורים;הבנתי את התחושות ואף הזדהיתי. כבוד גדול לי אלייך. בקרוב אצלי🎈

  • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: איילה אסף

    קראתי בשקיקה…כתבת יפה והצלחת לשתף בכל המחשבות העמוקות שבלב (המשפחה, אוהבת שונאת את השביל, הסבל ועוד…). נתת חומר ממשי למחשבה ועבודה למי שרוצה/שוקלת כזה אתגר. כל הכבוד לך את נהדרת ובעלת תעוזה! אלופה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*