google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0.txt

הבית שלי/טלי אורגד

28 ביוני 2018

אני טלי, בת 40, אם חד הורית לליאב בן ה-9.

גדלתי בבית עם אבא ושתי אחיות, בלי אימא (היא עזבה כשהייתי בת 11).

אני טכנאית דימות (רנטגן, שיקופים ו- CT) בבי"ח בילינסון.


התחלתי עם ספורט בגיל 7.

אחד השכנים לקח אותי לשיעור ניסיון בקראטה – אהבה ממבט ראשון (עד היום אני שם).

לאחרונה, אני רוכבת על אופני שטח (אינדורו).

זו אהבה חדשה שבלעדיה אני לא אני.

כל מקום שאני נמצאת בו, כל הר שאני רואה, אני מחפשת את נתיב הירידה לאופניים.



 

 

 

 

 

 

 

הקראטה היה ויהיה "אני" במלוא מובן המילה.

הקארטה הוא ספורט קשה, מאתגר ומשחרר גם יחד.

יש בו הרבה קומבינציות, הוא מחייב אותי להיות בכושר ובריכוז גבוה.

וגם אחרי 30 שנה… עוד יש מה ללמוד ולשפר.


הספורט משכיח עבורי את הצרות.

מאפשר לי ניתוק זמני מהמציאות, ניקוי הגוף והנפש.

כשהייתי ילדה, נמצאתי יותר זמן באימונים מאשר בבית.


הרגשתי שבאימונים זה הבית האמיתי שלי, המשפחה שלי.

שם קיבלו אותי כמו שאני, אהבו אותי. הייתי אחת הטובות (גם בין הבנים).


 

 

 

 

 

 

 

 


גם הבן שלי מתאמן.

6 ימים בשבוע הוא בהדר יוסף בהתעמלות המכשירים.

היה לי חשוב להרחיק אותו מהמסכים ולהפעיל את השרירים והראש.

אם מישהו היה שואל אותי… אם זה סיפור חיי… הייתי עונה: "ממש לא!"

ברגע שהתחלתי עם הקראטה, ידעתי שאני שם לפחות עד שאקבל חגורה שחורה.


היום אני בדרגת סנאי (מורה) – חגורה שחורה דאן 3


אני אוהבת להתחרות.

יש לי אוסף מדליות מהריצה עוד מתקופת החטיבה והתיכון,

לא מעט מדליות וגביעים מהקראטה ואפילו מדליה של מקום שני מהמכביה של 2015!!

אני תחרותית מידי…


לפני כל תחרות של ליאב, אני באטרף כאילו זו תחרות שלי, אני מנסה להחדיר בו את ה"רעל" שיש לי.


אני את שלי עשיתי בקראטה, אין כל כך תחרויות. וכן, אני מנסה להצליח דרכו.

היום האג'נדה שלי היא: מינימום 3 רכיבות אופניים בשבוע, 2 אימוני קראטה, ועבודה (I love my job).


דמות משמעותית עבורי היא : ליאת, חברה טובה, היא הכניסה אותי לעולם רכיבת האופניים.

מעבר להיותה אישה מדהימה עם לב זהב רחב, היא יודעת למתוח גבולות, להציב מטרות ולמשוך קדימה.

היא המנטור שלי. מורת דרך באופניים.

היא מלמדת אותי כל מה שהיא יודעת, מראה לי את הדרך, מסבירה ומתקנת כשצריך. יש הרבה ירידות תלולות שרכבתי בזכותה…


עיצה למי שקוראת את הפוסט שלי: אם הגעת הכי נמוך, תשמחי. מכאן אפשר רק לעלות!

מאחלת לעצמי: רכיבות רבות ומסלולים חדשים (בארץ ובחו"ל). למצוא מישהו שיתחבר לשגעונות שלי ולהמשיך לחייך…


 

 

 

 

 

 


לפייסבוק של טלי אורגד


© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: טלי אורגד תמונה: טלי אורגד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*