google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0

אני חלוצה/נטע לי לוי

30 במאי 2018

שמי נטע לי, בת 38 גרה ביפו.

אני חלוצת תחום הפול דאנס (ריקוד על עמוד) בישראל משנת 2006.


פתחתי את הסטודיו הראשון בישראל (בת"א) ופיתחתי את שיטת APDT – acrobatic pole dance technique.

שיטה שדרכה הנגשתי את היכולות האקרובטיות והריקודיות למתאמנות שלי לאורך השנים (במיוחד כאלה שהן כלל לא ספורטאיות וללא שום רקע וניסיון קודם).

זה הצליח, כיום יש לי מתאמנות רבות וצוות מדריכות שהכשרתי סניף נוסף (בן 5) לסטודיו בראשל"צ ועשיה נוספת בהופעות ואימון לתחרויות.

התחרתי בתחרויות בענף וזכיתי באליפות אירופה בשנת 2011 .

עשו עלי סרט דוקומנטרי שמאוד הצליח רקדנית, עמוד וסרט שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל דוקאביב – לשנת 2013 .


אני אוהבת את העבודה שלי ויש לי פנאי באופן כללי שזה דבר שמאד חשוב לי ולהגשמת העצמאות שלי.

הצלחתי לשנות דפוסי חשיבה ולהנחיל סגנון חיים וענף ספורט/ריקוד חדש.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


מה שמוביל אותי בעצם למי שאני – אני חלוצה באופי שלי!


מעולם לא חששתי ללכת בעקבות הרצונות שלי, תמיד היה לי האומץ להעז ומאז שאני זוכרת את עצמי הייתי ילדה שובבה וחסרת מנוחה.

כמובן שאהבתי ספורט, ריקוד ואתגרים, חופש פעולה, הייתי עצמאית מגיל קטן וידעתי מה אני רוצה.

מאוד רציתי מה שחדש ומה שאין ונמשכתי אל הלא נודע, השונה והלא שגרתי.

בנוסף סלדתי ממסלול חיים רגיל: בית ספר, צבא, טיול, לימודים באוניברסיטה, חתונה, ילדים, משרה של 9-5.

למעשה לא הייתי ילדה של מסגרות (לעומת זאת היה חשוב לי ללמוד ולהעשיר את עצמי) הרגשתי שזה חונק אותי ממש מגיל צעיר.

רציתי לטייל בעולם ולגלות מחוזות חדשים ..הסתקרנתי.


הייתי בחוגים של בלט וריקוד מאז שאני זוכרת את עצמי, מגיל 3 בערך.

תמיד הייתי פעילה ואתלטית (מניחה שגם זה בגנים שלי והנתונים הפיזיים שלי התאימו לכך),

בנערותי כבר הייתי בכיתת ספורט ובנבחרת אתלטיקה, רקדתי באופן די מקצועי כמה פעמים בשבוע.

שהלכתי לצבא זה נקטע לכמה שנים, כי קצת מרדתי בזה גם…

בשנת 2004 עברתי לגור בחו"ל, והייתי רשומה בסוכנות של רקדניות לאירועים, רצה הגורל ולוהקתי לקונצרט רוק ממש מטורף כרקדנית סולו ושם זה היכה בי התנועה, הריגוש, הבמה.


כי מעבר לספורט אני פרפורמרית.


אני אוהבת את אומנויות הבמה.

בחו"ל נחשפתי למופעי קברט וקרקס ברמה מאד גבוהה ואז גם הבחנתי בכך שנפתחים סטודיואים לפול דאנס כפיטנס, התנסתי בזה, אהבתי את זה וידעתי שזה זה ושאני שייכת לזה.

זיהיתי את מה שצריך, רק לא ידעתי איך לגשת לזה ובמיוחד בארץ.

הקונפליקט החברתי הזה משך ואיתגר אותי.

זה היה גם סוג של פרי אסור אבל שיש בו המון כוח ודעת.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


החלטתי לחזור לארץ ולהגשים את חלום הילדות שלי להפוך לרקדנית מקצועית, רק שלפתע זה רקדנית עמוד, ולפתוח סטודיו לפול דאנס ומותג שהוא שלי.

ידעתי שיש לי מה לתת.

שיש לי את זה.

שזה כבר לא סתם חלום.

שהנה מצאתי משהו שהוא גם ריקוד וגם ספורט וגם חדש וגם חצוף ושונה זה התאים לי, לאישיות שלי.


הייתי צריכה להתבשל ולהתאמן וללמוד את זה או משהו קרוב לזה…לעבור עוד שלב בתהליך וגם לעכל את זה לעצמי בגוף ובכלל להתחיל להראות ולשכנע אנשים בכיוון.

ב- 2006 נרשמתי לבית ספר לאומנויות במה וקרקס זה שילב את הפרפורמנס עם הפן הפיזי האקרובטי.

עמוד – לא היה בשום מקום. למדתי לבד, אחכ בקרקס היה לי עמוד. בראש כבר היתה לי תוכנית.


אם היית שואלת אותי מה הספורט שלך?… עד לפני כמה שנים הייתי עונה פול דאנס !

אבל… לפני 4 שנים התמכרתי לגלישת גלים וכיום השילוב של שני התחומים האלה הוא אולטימטיבי עבורי.


 

 

 

 

 

 

 

תמונה: יניב וקנין


מהעמוד בניתי קריירה, מלאה בתשוקה ועשייה פורה עבורי ועבור המתאמנות שלי, הופעתי ונתתי דרור ליצירתיות שבי, לדמות האלטר אגו שלי FUNKY GODDESS ,

ניפצתי סטיגמות והפכתי עולמות, הייתי בקו האש של זה והאתגר הפיזי הבלתי פוסק יחד עם האתגר הפסיכולוגי היוו עבורי פלטפורמה אידיאלית לצמיחה.

הייתי אחת מחלוצות התחום גם ברמה הבינלאומית, כך שממש המצאתי לעצמי תרגילים, התאמנתי לבד ופיתחתי שיטות לימוד.


עם השנים חיפשתי מפלט מההמולה של הקריירה הזו, מהדמות שיצרתי, מהעול שגם קצת נוצר, ואז הגעתי לים,לגלישה, לחיבור עם הטבע, למדיטציה, לתנועה המרחפת על המים,

שכה שונה מהאימון כנגד כוח המשיכה, לשקט שמחוץ לעיר וכמובן לאתגר פיזי נוסף שכיום הוא הדלק שלי.

בגלישה אני לא גודס, אני יותר צנועה, זה גם ספורט סוליסטי, זה אתגר מנטלי, זה סבלנות, זה כוח רצון ואמונה ובעצם כל הערכים שחשוב לי לתרגל, ממקום פחות "פרובוקטיבי".

מבחינתי כיום העמוד זה כמו הבעל והגלשן זה סוג של מאהב.


אני חסרת מנוחה ואני חושבת ומתפלספת יותר מידי לפעמים.

הספורט משחרר אותי. אני זקוקה לתנועה, אני חייה את זה מילדות אז מבחינתי זה כמו אוויר לנשימה אפילו שזה נשמע קלשאתי.

זה מחזק אותי ולא רק פיזית, ואני גם אוהבת את ההרגשה של חוסן שכזה נפשי ופיזי.

תמיד הייתי עצמאית ושאפתי לעצמאות יותר ויותר אז – כוח פיזי מבחינתי היה אחד המרכיבים של עצמאות.

קינאתי בבנים שזה כמעט משאב טבעי שלהם. אני מעבירה את זה למתאמנות שלי בהחלט.

אני מאמינה בהן, מלמדת אותן להציב מטרות ולהגשים אותן, לפרוץ את הגבולות, להעז. זה בוער בי אז אני לא צריכה ממש להתאמץ,

הן חשות בזה וזה כנראה כוח שממגנט ואנשים רוצים לחלוק איתי.

אני מקבלת המון הערכה מהמתאמנות שלי ואני מנצלת את זה להשפיע עליהן לטובה. זה מדרבן אותי ולמרות העייפות הפיזית לעיתים זה ממש מתניע אותי בכל יום מחדש.

אני גם רואה שהן מתרגמות את הכלים האלה לחיים, למערכות יחסים, לעבודה.. יש להן יותר ביטחון ומסוגלות ובכלל הן מעריכות את עצמן יותר.


סיפור חיי?…כן ולא.

חלמתי על זה ועבדתי קשה בשביל זה ולקחתי סיכונים או שילמתי מחירים במודע אז כן אבל לא ידעתי שכך זה יהיה בדיוק אז גם לא.

עדיין כל חודש שעובר וכל שנה אני מופתעת מחדש שהכל ממשיך לקרות ולהתפתח זה לא מובן מאליו. 

אבל בהתאם אני – לא נחה, אני תמיד רוצה עוד… מצד שני אני לא גרידית ואני יודעת לעצור על מנת ליהנות ולהוקיר תודה.

כיום יותר חשוב לי עוד יום חופש ועוד פנאי מאשר עוד כמה שקלים למשכורת.

לא יודעת זה פשוט פחות מדרבן אותי, הכסף. כסף מעולם לא היה הסיבה.


אני בחורה הישגית, אוהבת תחרות בריאה כי זה גורם לך לרצות להיות טובה יותר ויש אקשן אבל לא הייתי מגדירה את עצמי כספורטאית תחרותית מן המניין

כי בכל זאת אני יותר רואה עצמי שייכת לעולם של אומנות, יצירה וחופש.

זה קצת קונפליקט אצלי.

לאורך השנים השתתפתי בתחרויות וגם זכיתי בכמה מהן, בנוסף זכיתי באליפות אירופה שנערכה בהולנד בשנת 2011 (אגב התחרות הראשונה שלי)

וזה היה כיף אדיר וגם מן חותמת כזו שבאמת עשיתי והשגתי את הלא יאמן, ועדיין זה לא גבר על ההנאה שבלאמן או להופיע.

רציתי לעשות על זה וי. לדעת שעשיתי גם את זה.

לאורך השנים השתתפתי יותר בתחרויות מקומיות כי פחות עניין אותי להסתובב בעולם ו"לרדוף" אחרי תחרויות.


באפריל האחרון השתתפתי באליפות ישראל ב POLE SPORT שזו תחרות תחת פיקוח בינלאומי עם חוקים מאד נוקשים.

הגעתי למקום השני בקטגוריית העילית ויצא כך שאני נוסעת לאליפות העולם ביולי הקרוב בספרד –

האמת שזה מעבר לכל הציפיות שלי כי החלטתי ללכת לתחרות בשביל לתמוך בספורט ולשמש דוגמא למתאמנות שלי.

כנראה שדווקא בגלל שהייתי פחות לחוצה על התוצאה הסופית עליתי לגמר העולמי.

שם זאת באמת רמה מטורפת.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

תמונה: גיל איליה

 


זה כבוד גדול עבורי ואני מעריכה את העובדה שגם כעבור עשור אני מצליחה לשמור על מקום צנוע בפסגת הספורט הזה.

אומרים שיותר קשה לשמר הישגים מאשר להשיג אותם לראשונה וזה באמת נכון.

אז אולי אחרי הכל אני כן אוהבת תחרות. אני אוהבת אקשן.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


המשפחה שלי תמיד תמכה בי. במיוחד אבא שלי ואימי האהובה ז"ל.

גדלתי בבית ליברלי. לדעתי זה הבסיס להכל.

חברים, חלק תמכו יותר וחלק פחות, אלה שלא תמכו או "עקצו" התרחקתי מהם כי בזמנו לא יכולתי להרשות לעצמי להיות בסביבה נגטיבית וספקנית.

הייתי חדורת מוטיבציה ולא רציתי שזה ידבק בי.

שפתחתי את הסטודיו ונחשפתי לציבור היו מצקצקים והרימו גבה וגם נתקלתי בזילזול ואפילו מקרים קשים של שפה בוטה והטחת עלבונות

אבל זה הצליח וזה לא טרנד ולא זנות או חשפנות והתחום הזה התפתח מעבר לכל חלום אז..בנוסף צפיתי את זה הרבה זמן קודם לכן אז נכנסתי לזה בידיעה שהגל הזה יתרסק עלי.

אני לא טיפוס שומר טינה או נקמני אבל זה בהחלט נחמד לראות אנשים קטנים אוכלים את הכובע כיום.

זה פשוט לקח לחיים.


לא לזלזל, להאמין, להיות פחות שיפוטיים, לפרגן.

וחוץ מזה גם קיבלתי המון פירגון כי באמת עשיתי מכל הלב ועשיתי בטוב טעם ובמקצועיות.

הערכים האלה הם נר לרגלי. בסהכ זה גם היה אינטרטיימנט לא רע…


האג'נדה שלי לחיים היא: "חיה ותן לחיות".

לא רק, אני בעד להשתנות ולהיות פחות מקובעים.

בעוד חמש שנים… אני אמא וממשיכה להגשים חלומות.

הדמויות המשמעותיות בחיי הן: המורה שלי לריקוד מהנערות נדין, דודה שלי לבנה ומדונה.


עצה לקוראות…

תתהלכי בעולם כאילו הוא שלך.

הכל הוא בהישג ידך ואת יוצרת את עולמך. תעשי מתוך תשוקה ולא מתוך הכרח

ותחייכי רק מתי שמתחשק.


Never look back – unless your surfing משפט שהמצאתי והוא ממש נכון לגבי.

אני אדם של כאן ועכשיו, אני פחות אוהבת לנבור בעבר ולחוש החמצה או לבכות על חלב שנשפך.

אבל בגלישה זה הכרחי, לחזור אחורה, לא רק לדהור קדימה.

זה קצת פילוסופי, לחזור לאחור בשביל לקבל מומנטום ולהתקדם.


מאחלת לעצמי לאהוב ולהיות נאהבת, להתאהב, ליצור, להיות אמא טובה, ללמוד, להתחדש, להזדקן בשלווה, להיות בריאה בגוף ובנפש עד כמה שאפשר,

להיות מסוגלת לעזור ולהשפיע לטובה, לדעת לקבל את עצמי ואת חולשותיי ובכלל להיות אדם טוב יותר.

כיום הלימוד שלי ובכלל ההדרכה הרבה יותר עמוקים ומנטליים, ממש פיתחתי פילוסופיה סביב כל צעד ותנועה על העמוד.

אני מדברת על זה הרבה בשיעורים.

נותנת דוגמאות מהחיים, מגלה מחסומים וצולחת משברים, פותרת בעיות ומייצרת תהיות חדשות.

בגלל זה אני לא משתעממת ומקווה שגם המתאמנות שלי משועשעות.

שזה בהחלט מזין אותן, לא רק האתגר הפיזי אלא כל הקטע הזה שזה ריקוד על עמוד שכביכול זה קליל וסקסי או אפילו נתפס פעם כזול ופתאום זה סופר עמוק.

העמוד הוא בסך הכל כלי, מראה לנפש ולגוף.

האמת שזה מפתיע גם אותי.


אני יודעת שאם הייתי מתבדה וזה לא היה מתפתח כך אז לא הייתי מסוגלת להתמיד בזה..

כי אני…אני לא מתחברת למים רדודים.


לפייסבוק של נטע לי לוי

לאינסטגרם של נטע לי לוי


© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: נטע לי לוי תמונה: נטע לי לוי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*