google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0

בין אתגר, תסכול וניצחון הרוח/איילת שחם

2 באוגוסט 2018

יושבת בשדה התעופה בטיביליסי בדרך הביתה וחושבת איך הכל התחיל…

בינואר 2017 עמדתי על קו הזינוק בתחרות פתיחת העונה באורים. ראיתי לידי רוכבת…חייכנו אחת לשניה והבנו שאנחנו רוכבות יחידות…

כי מי המשוגעת שתיסע לסוף העולם, שתהיה שם בשש בבוקר בשביל לזנק ל 56 ק"מ שבוודאות תרכוב לבדה… שותפות גורל של "משוגעות".


שלוש שעות אחרי עמדנו על הפודיום יחד.


ירון דור, מנכ"ל איגוד האופניים, אמר לי: "איזה כייף לראות שבגילך את עוד מתחרה"…

עמית ואני התפוצצנו מצחוק וככה נולדה לה חברות.

בזמן שעבר מאז, היא הפכה לתותחית-על ואני… עברתי לשיפוט וכך המשכנו להתראות בתחרויות.

בשלב מסוים עמית נסעה לטיול אופניים במונטנגרו וכשחזרה אמרה לי: "שנה הבאה את באה איתי" הייתי פצועה ואמרתי… "ברור, אין בעיה".

אז עברה שנה ועמית מתקשרת "נוסעים לגיאורגיה, את באה איתי!!!" אמרתי בסדר והוספתי שאני באה עם צפריר, אז נרשמנו לטיול רכיבה בגיאורגיה.

אני עדיין פצועה עם רצועה וגיד קרועים בקרסול ורצועה קרועה בכתף וצפריר אחרי שבר וניתוח בפרק כף היד, שנינו לא רכבנו תקופה ארוכה.

חשבתי: אחלה! תהיה לנו סיבה לחזור לרכוב.

חצי שנה לפנינו, בניתי תכנית אימונים, בהתחלה לקח לנו זמן להתניע, מיהרנו לוותר על רכיבות, החורף, עומס העבודה, או שיפוט בתחרויות… כל סיבה שיחררה מתכנית האימונים,

בפברואר חזרנו לתלם.


 

 

 

 

 

 

 


רכיבות נפח ששילבו לאט לאט טיפוסים, גבעות, סינגלים ובסוף טיפוסים בהרי ירושלים.

העצימות הלכה ועלתה ואיתה גם הכושר, הייתי מרוצה מההתקדמות.

הנסיעה הלכה והתקרבה ובתוך חודש יוני למרות עומס עבודה, הצלחנו לשלב אימונים עד האימון המסכם בשבת, שבוע לפני הנסיעה, הגענו ל 700 מטר טיפוס שעברו בקלילות (יחסית) והכל נראה טוב.

סיימנו את האימון ויצאנו ביחד כל המשפחה לאכול ארוחה הודית במסעדה.

איך שסיימנו לאכול הבנתי שעשיתי טעות, הרגשתי לא טוב כל היום וכבר לא אכלתי כלום אחרי. ראשון עדיין מרגישה לא טוב ובשני קטסטרופה! כאבי בטן איומים, עוויתות, שלשולים.

עוברת לטיפול חירום, הנטורופתית שלי, סיגל, נותנת לי הוראות תזונתיות אורז וירקות מאודים וזהו. אני מאשימה את עצמי ששתיתי לאסי ואסור לי מוצרי חלב, מתפללת שהבטן תירגע עד הנסיעה.

הימים חולפים ואין שינוי משמעותי, אני חלשה ואומללה ובעיקר סובלת.

בינתיים רופא המשפחה שולח אותי לעשות בדיקה לבדוק שאין פרזיטים או חיידקים.


בסוף השבוע הטיסה נדחית ביום ואני שמחה שיש לי עוד יום התאוששות. בראשון עושה בדיקה ובשלישי יוצאים לדרך. אני בסה"כ מרגישה בסדר ומתפללת לטוב.

רביעי בבוקר בטיביליסי, מרכיבים את האופניים מתארגנים ועד שיוצאים לרכיבה כבר 12 בצהריים, חם ולח, מעל 35 מעלות ומנת הפתיחה טיפוס של 450 מטר עליה שמתחילה מהמטר הראשון לרכיבה.

מתחילה לרכוב ולא מצליחה לזוז, כולי נוטפת זיעה, הקבוצה שאני לא מכירה בכלל הרחק לפני ואני נשארת מאחור עם מישה… המדריך הגיאורגי וג'קו נהג משאית הליווי.

מתאמצת מתאמצת ואין כלום ברגליים… אני מפורקת ומבינה שהיום כבר די אבוד.

בשלב מסוים מחליטה על התאוששות ברכב.

מתבאסת רצח וחושבת מה הולך להיות בשבוע הזה אם ביום הראשון, בשעה הראשונה אני עולה על הרכב.

ג'קו מקפיץ אותי קילומטר במעלה העליה ואת המשך הרכיבה אני שורדת בקושי.

מגיעים לארוחת צהרים, הבטן כואבת, יש לי בחילה והאוכל הגיאורגי מפתה. מסתפקת בחתיכת פיתה ומתפללת להגיע לחדר. מגיעה לחדר ממוטטת, מדלגת על ארוחת ערב ובילוי בעיר ונשארת במיטה.

תוך כדי התבוססות ברחמים עצמיים, אני קולטת שהיה לי טלפון מהרופא.

נכנסת בהיסטריה לאתר כדי לבדוק את הבדיקות ומגלה שהבדיקה חיובית יש לי חיידק שנקרא קמפילובקטר.

עושה מה שאסור לעשות… ובודקת באינטרנט מה זה החיידק הזה כל -התופעות שהיו לי בשבוע האחרון אחד לאחד.

דיכאון! ועכשיו מאיפה אשיג אנטיביוטיקה?!

התייעצות טלפונית עם סיגל הנטורופתית תירגעי ויהיה בסדר… בבוקר אמא שלי מדברת עם הרופא ששולח לי מרשם לאתר.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


יוצאים לרכיבה ביום הכי אינטנסיבי – 60 קילומטר ו 1,100 מטר טיפוס מצטבר.


ההתחלה ב"מישור משופע" ומהר מאד אנחנו בעומק העליה. דרך ג'יפים משובשת, אבנים, בורות, מדרגות קטנות.

צחי המדריך נשאר איתי מאחור מצחיק אותי ובעיקר מרגיע שיהיה בסדר.

אני חלשה, בשבוע האחרון אכלתי מעט מאד, הרגליים ריקות, הבטן מציקה ואני לא מצליחה להתמודד טכנית עם השביל המשובש כי אין לי מספיק כוח מתפרץ למדרגות הקטנות.

הולכת קצת ברגל ומוותרת.

עולה לרכב ומתבאסת.

אם אתמול רכבתי את רוב היום חוץ מדילוג של קילומטר ברכב היום קטסטרופה מבינה שאני הולכת לבלות 4-5 שעות במשאית (בלי כיסא כשאני יושבת על קרש בין בלוני גז).

אין לי כוח אפילו לחשוב ואני רק עסוקה בבטן שמציקה, אני מבהילה את ג'קו כשמבקשת שיעצור ומקיאה את נשמתי.


איזה תסכול! להתאמן חצי שנה ובסוף בזמן אמת לא מסוגלת לרכוב.


בערב מגיעים לכפר, יורד מבול ויש תחושה של "דכדוך הודי" מזג אוויר אפור, הכפר מכוסה בערפל, הפרות על הכביש, לכלוך וריח טחוב במלון.

החלטתי להקריב את יום הרכיבה הבא לטובת מנוחה בתקווה שיומיים ללא רכיבה יאוששו אותי.

שוב מדלגת על ארוחת ערב הבטן כל כך כואבת שאני לא מצליחה בכלל לאכול. כשאוכלת מרגישה רע ואני כל כך תשושה שבקושי זוחלת לחדר.

בבוקר החבר'ה יוצאים לרכוב ואני נשארת במיטה. מתאוששת והולכת חצי קילומטר לבית מרקחת בכפר לקנות אנטיביוטיקה מיוחדת לחיידק שלי.

בקושי מצליחה לחזור לחדר מרוב חולשה. זה נראה ומרגיש רע. נראה שהנסיעה הזו הלכה לפח. ובכל זאת, לוקחת אנטיביוטיקה, שותה איזוטוני וטוחנת פרוביוטיקה.

בערב הולכת לאכול מתחילה להרגיש טוב יותר.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


למחרת טיול רגלי נינוח בשילוב עם טיפול אנטיביוטי, אני מתאוששת.

היום החמישי מתחיל בטיפוס על הכביש ל"מעבר הצלב" גובה 2395 מטר בקווקז הגבוה.

מתחילה לרכוב בחשש גדול. הדבר הכי חשוב בטיפוס הוא קודם כל להירגע, לקחת את העליה בקצב שלך, לא להילחץ…

כל הביטחון שהיה לי ביכולות שלי נעלם, כשניסיון מהימים האחרונים וה"רגליים הריקות" עוד מהדהד בראש, בשילוב של רכיבה בגובה כזה שאנחנו לא מורגלים לו… הייתי בלחץ גדול.

מאחר וזה היה טיפוס בכביש, השיפועים היו מתונים יותר ובכלל ברגע שעלינו על הכביש


פתאום "הרגשתי בבית" ויכולתי לשחרר את הלחץ.


בשילוב עם האנטיביוטיקה שכבר התחילה לעבוד הרגשתי יותר טוב.

כשגמרנו לטפס וגלשנו אל העמק לצד הנהר המתפתל התחלתי לחייך. ובכל זאת, הגוף עדיין "גמור" ואין לי כוח.

אני מחליטה לא "להתגרות בגורל" לדלג על – הטיפוס שתוכנן בהמשך היום לקבוצה ולצאת למסלול מקביל משלי. מצטרפים אלי "שומרי ראש" עמית וצפריר ויוסי,

חבר מהקבוצה ואנחנו זוכים למסלול חליפי משגע שמטפס לאורך נהר הטרוסו לתוך קניון פראי ויפיפה כשמעל הפסגות המושלגות של הקווקז הגבוה.

בזמן שאנחנו מחכים לקבוצה שתגיע, אני מספיקה לתרגל טאי צ'י לצד הנהר והתחושה היא של התעלות והתמזגות עם הטבע.


הדרך חזרה כבר יותר מתישה ואני חוזרת למלון "על ארבע" וחושבת איך אצליח לטפס מחר לכנסיה הגבוהה בקווקז, כנסיית השילוש הקדוש שנמצאת בגובה 2,200 מטר מה שאומר כ 500 מטר טיפוס בדרך ג'יפים משובשת וארוכה עם שיפועים חדים.

אמרנו שטכניקת טיפוס מתחילה בלא להילחץ, הרכיבה מתחילה וישר אני נלחצת…

צחי המדריך פותר את הבעיה ונותן לי כסף לג'יפ, "תרגישי לא טוב, תגלשי למטה ותעלי עם ג'יפ לכנסיה "אז אחרי שיש לי מוצא, אני מתחילה לטפס, בקצב שלי, לאט לאט. מפתיע אבל זה עובד.

החיוך הגדול בסיום הטיפוס אומר את הכל.

ביום האחרון, מתחילה את הבוקר בתרגול טאי צ'י מול הנוף של הפסגות המושלגות של הקזבג בתחושה של שלווה ושלמות. אבל כשמתחילים לרכוב מרגישה שוב נסיגה לאחור, כנראה שההתעללות בגוף לא עוזרת לרכיבה.

כל מה שעברתי בשבועיים האחרונים בשילוב עם כמה ימי רכיבה רצופים שבהם ישבתי שעות על האוכף פשוט מעייפים אותי.

המסלול לכאורה בירידה לאורך תווי הנהר אבל בפועל, מדובר ב"ג'עג'וע קטלני" אינטרוולים של טיפוס וירידה בשילוב עם חציית פלגים והתבוססות בבוץ וחרא של פרות, הדופק קופץ ויורד ובאופן כללי לא ברור לי איך היום הזה יגמר.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


בסוף כמו כל דבר, הרכיבה נגמרת בטבילה מקררת באגם ששוטפת את הזיעה יחד עם הרגשות המבאסים.


אני עוד אחזור לגיאורגיה, לא בטוחה שעם אופניים או סתם לטיול בהרים, אני זקוקה לחוויה מתקנת, לתסכול הגדול שחוויתי בשבוע האחרון.

כשאנחנו מתאמנים לקראת מטרה כלשהי ולא משנה אם זו תחרות, אתגר או סתם טיול ובסוף בזמן אמת לא מסוגלים לבצע, זה לא ממש משנה מה הסיבה.

התסכול גדול, תחושת הכישלון מהדהדת בראש, וזה לא ממש אכפת ברגע האמת אם סיבות אמיתיות מנעו מאיתנו להשיג את המטרה או להגשים את החלום.

זה לא משנה שהבגרות שלנו או הרציו אומרים לנו שבריאות הגוף חשובה יותר מאיזו רכיבה בעליה מטופשת, כל מה שאפשר לחשוב זה – למה עכשיו ?!


השאלה אם מצליחים להתנתק מהבאסה וליהנות ממה שיש ואולי זה הניצחון האמיתי.


אני מרגישה שהצלחתי להתנתק לפחות חלקית, בזכות הפרגון הגדול של הקבוצה שאיתה נסעתי, אנשים שלא פגשתי לפני כן, שעודדו, פרגנו ונתנו הרגשה טובה.

צחי המדריך האגדי שכל הזמן נתן לי הרגשה שהכל יהיה בסדר כך או כך… מה שאכן היה. היתה עמית "אחותי מבחירה" שעודדה, חיבקה וליוותה.

והיה צפריר שתמיד לצידי.

תרגול טאי צ'י נתן לי את היכולת להתנתק ולהיות כאן ועכשיו לטוב ולרע.

היתה גם בגרות, שאולי הגיעה עם גילי המופלג, הבנה שהפעם אין מה לעשות… זה יהיה קצת אחרת ממה שתכננתי.


מתסכל, מבאס אבל זה מה יש ועם זה צריך לנצח!

והאמת ניצחתי את הבאסה והתסכול… ויש לקוות שגם את החיידק המעצבן.

עכשיו אפשר להתחיל לחלום על הנסיעות הבאות, הנהרות, הנופים וההרים שקוראים לנו כדי שנטפס עליהם.


לפייסבוק של אילת שחם


© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: איילת שחם תמונה: איילת שחם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*