אני לא אפרוחית/ד"ר שלומית גיא

אחרי שמונה שנים שלא עשיתי את זה, אתמול יצאתי להליכה של שעה.

שמונה שנים של משפחה, ילדות, קריירה והפעילות הגופנית הפכה להיות מטרד אחד יותר מדי.

כזה שקל לוותר עליו.

אחרי ההליכה אתמול הרגשתי שאני חוזרת לנשום.

שהחיים יפים יותר ושיש לי יותר כוח להשקיע בבית.

זה רק עוד פרק אחד ביחסים האמביוולנטים שהיו לי לאורך השנים על הפעילות הגופנית.

תמיד אהבתי את המאמץ, את השקט את התחושה שאחרי.

לא אהבתי שמסתכלים עלי, שאני צריכה לזכור תרגילים, לא אהבתי את התחרות.

אבל רק את אלה – התרגילים המסובכים, עבודת הצוות, חדוות הניצחון- לימדו בבית הספר.

ואני למדתי שאני לא אוהבת בכלל שיעורי חינוך גופני.

אז כנראה שאני גם לא אוהבת פעילות גופנית.

אני מאוד אוהבת ספורט.

תחרותי, כזה שרואים בטלוויזיה.

משוגעת את המורכבות של טניס, נפעמת מהאסתטיקה של קפיצות למים והתעמלות אומנותית, מתרגשת לראות עשרות אלפי אוהדים ביציעי כדורגל או כדורסל.

כקריירה בחרתי להיות חוקרת ספורט. כזו שרואה, צופה וקוראת ספרים על ספורט כל יום בחיי.

אבל לעשות ספורט בעצמי, וול, זה כבר יותר מורכב.

אני אוהבת לעשות פעילות גופנית. אבל אני לא אוהבת שמסתכלים עלי.

והנה, אני בצומת נוסף.

הבת הגדולה שלי היא בת חמש וזה בדיוק הזמן לבחור חוג לשעות אחר הצהריים.

אם מעמד חברתי, גזע, מוצא אתני, מקום מגורים והון תרבותי קובעים במידה רבה את הבחירה של בנים בענפי ספורט,

הרי אצל בנות נוספים לתהליך הבחירה שיקולים משמעותיים אחרים.

לילי שלי, בת החמש, מאוד אוהבת כדורגל.

אנחנו לגמרי בעד.

זהו משחק קבוצתי שמפתח יכולות אירוביות כמו גם אנאירוביות,

הוא מהנה ומחנך לערכים כמו שוויון הזדמנויות, צניעות, עבודה קשה ומנהיגות. אבל לילי שלי רגישה מאוד.

ממש כמו אימא שלה.

היא ביישנית, רגישה ומאוד מתקשה להפסיד.

או שאולי אני רק מדמיינת את זה, רואה בה את עצמי? היא קצת חוששת מהשיעור הראשון. לדחוף אותה להשתתף או לתת לזמן לעשות את שלו?

לילי גם מאוד אוהבת בלט קלאסי.

השבוע היינו בשיעור ניסיון.

היא לבשה בגד גוף וחצאית טוטו ורודה.

הצורך הבלתי נשלט שלי לצלם אותה ולשלוח לכל המשפחה

האיר עבורי את הצורך שיש לי כאימא שהילדה הקטנה והמתוקה שלי תתאים לתפקידי המגדר החברתיים המקובלים.

לילי מאוד נהנתה.

היא נהנתה גם מהצגה של התעמלות אומנותית שהיינו בה לפני מספר שבועות.

אני מאוד אשמח אם היא תרקוד בלט או תתאמן בהתעמלות.

אבל מה יהיה אם המאמנת תעיר לילדה השמנמונת, מלאת האהבה שלי, שהיא צריכה לאכול פחות ולהיראות קצת יותר כמו הבנות האחרות,

הרזות מאוד מאוד שאיתה בחוג?

שחייה. לילי מאוד אוהבת מים.

אבל האם לא אכפת לי ששחייה מקצוענית תרחיב את הכתפיים שלה?

כדורסל. פעם סיפרה לי חברה שכשהיא התחילה לשחק כדורסל כולם הזהירו אותה שתהפוך ללסבית.

היא, באותו זמן, הייתה בכלל במערכת יחסים עם גבר. אבל ההתרגשות שאחרי הניצחון, המקלחות המשותפות והאווירה האינטימית חשפו אותה לאהבת נשים.

לא אכפת לי שלילי שלי תאהב נשים.

אז למה, למען השם, כל השאלות האלה מתערבבות לי בראש כשאני מנסה לעזור לילדה בת החמש שלי לבחור חוג לאחר הצהריים?

כי כמו שיעורי חינוך גופני בבית הספר, גם חוגי הספורט, במידה רבה, עיצבו את החיים שלי.

אני זוכרת את השיעור הראשון בלהקת הריקוד "אפרוחי באר שבע".

חמש עשרה דקות מתחילת השיעור המדריכה ביקשה ממני לעזוב את הסטודיו.

"את לא אפרוחית", היא אמרה לי.

המתנתי מעל לחצי שעה עם בגד גוף וחצאית חדשה שאימא שלי תאסוף אותי.

כל הבנות בכיתה שלי היו אפרוחיות. ואני? ברווזון מכוער. הייתי רק בת שש.

חמש שנים אחר כך, קייטנת תום וג'ים.

מחזור ראשון. תחרות השחייה נקבעת ליום תשעה באב.

בקבוצה שלי רק שתי בנות. המתחרה שלי לא מתמודדת בגלל יום האבל.

מצרפים אותי לקבוצת הבנים. לקראת סוף המקצה אני רואה שהמדריך שולף את ידו של המנצח.

שוב לא הצלחתי.

אבל כשאני מגיעה לקו הסיום הוא שולף גם את היד שלי ומרים אותי כל כך גבוה מעל המים שהלב שלי רוקד מהתרגשות.

ניצחתי במקצה הבנות!

נכון, הייתי היחידה שהשתתפה בו, אבל הגעתי ראשונה.

זו הייתה חוויה כל כך משכרת ששנים נשאתי אותה בתיק הגב הדמיוני שלי.

"אתם יכולים להגיד מה שתרצו עלי, אבל תדעו שאני ממש טובה בשחייה".

כל החוויות המכוננות מהילדות שלי קשורות, כך או אחרת, לספורט.

כך שמבחינתי לבחור חוג ספורט ללילי זה הרבה יותר מבחירה של אלו שרירים שלה יעבדו. זו בחירה בחוויות שייעצבו את העולם הפנימי שלה.

כחוקרי ספורט אנחנו תמיד אומרים שספורט הוא הרבה יותר מספורט.

הוא יכול לשמש אמצעי לשינוי מעמד או לחילופין, אופיום להמונים.

הוא יכול לגרום ליחיד ללמוד להתגבר או להפיל אותו לקרשים.

הוא יכול לבנות את היחיד או לעזור לו להשתלב בקבוצה.

כך או כך, הוא ישפיע עליו לשארית חייו.

זה נכון עוד יותר לגבי ספורטאיות.

נשים ספורטאיות הצליחו לשנות את מעמד האישה בספורט ומחוצה לו.

קחו לדוגמה את גרטרוד אדרלי, בילי ג'ין קינג, ונוס וסרינה ווילאמס ואחרות.

הן היוו השראה, והעבירו לעולם את המסר שגם נשים יכולות.

אני גם חולמת שהבנות שלי יהפכו את העולם לטוב יותר.

אבל מה המחיר שהן שילמו?

הפמיניזם הרדיקלי, לעומת זה הליברלי, טוען שנשים בספורט תמיד תהיינה בעמדת נחיתות, כי הן, מלכתחילה מקבלות עליהן עולם חוקים וערכים שפותחו על ידי גברים.

זו הסיבה, לדידן, שרוב ענפי הספורט הם תחרותיים, ובוחנים את הכוח המתפרץ שיש לאדם על ידי עוצמת הבעיטה, הזריקה וההנחתה.

בעולם כזה, הבנות שלי תמיד תהיינה נחותות מגברים.

האם זה המסר שאני רוצה להעביר להן?

שלא חשוב כמה יתאמצו תמיד יהיו גברים שירוצו מהר יותר/ יבעטו חזק יותר/ ירימו משקל רב יותר?

האם לא עדיף מבחינתי שיעסקו בענפים של פעילות גופנית שאינם תחרותיים, ולכן לא מדגישים מנצחים ומפסידים, אלא להפך, פועלים כדי לחזק שיתופי פעולה ולעבוד יחד?

ועוד יותר מזה; ספורטאים, באופן טבעי, חשופים הרבה יותר לביקורת על הגוף שלהם.

כל היבט של הגוף שלהם נמדד, נשקל, נצפה ונידון ברבים.

ספורטאיות בבגד ים או גוף, יחס שומן-שריר וחזרה מחופשת לידה הם רק חלק מהדוגמאות שאפשר היה להזכיר מהשנה האחרונה.

מעל כול אלה בולט ניהול הגוף על ידי מאמנים, מנהלים ורופאים.

ניהול שהוא רחוק מעיני ההורים, הקהל והתקשורת.

סיפור הספורטאיות האולימפיות בארצות הברית, עבורי כאימא, הוא הסיפור הגדול ביותר בספורט הנשים בעולם בשנים האחרונות.

והעובדה שהוא רק משני להצלחות הגדולות בספורט של המשלחת האמריקאית בהתעמלות אומנותית, רק מדגיש את הבעיה.

ולמרות כל אלה, אי אפשר לנצח את תחושת ההישג והעוצמה שיש בסיום מסלול של 10 קילומטר.

אני רוצה לתת גם לבנות שלי את המתנה הזו.

החלטתי לשלב מניסיוני כחוקרת וכבת אנוש מן השורה, ולקרב את עולם הספורט הנשי ויכולותיו לציבור הרחב.

להגשים את ה"אני מאמין" שלי השזור באג'נדה מקצועית ומחקרית כאחד.

אני רואה בכך משימה משמעותית לסלילת דרך לטוב יותר, שיוויוני יותר ומקצועי יותר.

ולכן ניגשתי להפיק את הכנס השמיני לשלום הילד בספורט, והשנה בסימן נשים בספורט.

בכנס תשתתפנה ספורטאיות יוצאות דופן ששינו את הספורט בישראל, ומהוות, עדיין, השראה לעשרות אלפים.

אני מזמינה אתכם ואתכן לשמוע את הסיפורים של לימור מזרחי, ענבל פיזארו, אשרת עיני, לי פלקון, לוריס עפארה,

אנסטסיה גלושקוב לבנטל, ענת דרייגור, איריס אנטמן, דניאלה סמרי, מור אפרים, שי שדה, קארין סנדל, מירי שלו, אילהם מחמיד ועוד.

המרצות המרכזיות הן אסתר רוט שחמורוב ופסקל ברקוביץ.

בנוסף יתקיימו שולחנות עגולים סביב כתיבת תוכנית עשור לספורט הישראלי, החלוץ יקיימו סדנת "כל אחת יכולה",

מאמאנט יקיימו סדנת כרטיס ירוק, הועד הפראלימפי יקיים פאנל סביב התמודדויות של הורים עם ספורטאים פראלימפיים ועוד.

בואו להיות שותפים לדרך, להיות חלק מכנס שמהווה אבן דרך לסלילת העתיד שלנו כבני אדם, כאנשי חינוך, ספורט, ומחקר:

להרשמה יש ללחוץ על הקישור.

מחירים מיוחדים למאמניםות, סטודנטיםות וקבוצות.

הכנס השנה בהשתתפות אגף הספורט בעיריית חיפה, ההתאחדות לכדורגל, הועד האולימפי,

הועד הפראלימפי, מרכז עצמה, מאמנט, דבר ראשון, אצטדיון סמי עופר ובחסות אלטשולר שחם ועמית לספורט.

לקבלת קוד הנחה לקוראי הבלוג יש לשלוח הודעה דרך "צור קשר" בבלוג.

הכנס הוא בהפקה משותפת עם החלוץ-חינוך דרך ספורט ודרור ישראל.

פרטים נוספים ועדכונים באיבנט בפייסבוק,

ובטלפון 050-7607699.