google.com, pub-7010878865197159, DIRECT, f08c47fec0942fa0.txt

Desert Rose/קארין רובין

27 בדצמבר 2018

אני קארין (24) רובין ואני רוכבת אופניים.

נולדתי באילת וכל החיים שלי גדלתי כאן.

אני מלאת מרץ ושמחת חיים, אוהבת לאמן ולחנך אנשים דרך הספורט, ובעיקר ולהביא את הגוף והנפש האנושית לגבולותיה.


המקצוע העיקרי שבו אני עוסקת הוא: מאמנת כושר ומדריכת רכיבה על אופניים.

במשך שנתיים אני מנהלת את העסק של עצמי, ועובדת דרך הספורט עם אנשים מיוחדים ושונים:

ילדים על הקשת האוטיסטים, אנשים לקויי ראייה, משתקמי נפש, ונוער קשה יום.


 

 

 

 

 

 

 

 


כל חיי היה לי חלום: לעזור לאנשים דרך הספורט, לתת להם כלים להתמודדות עם החיים דרך הספורט.


למעשה לתת לאחרים את מה שאני קיבלתי דרך הספורט.

הספורט עזר לי להתמודד עם החיים שלי.

אני מאושרת לראות בעולם מישהו שעזרתי לו להצליח ולצלוח מכשול שיש לו בחיים, זה מסב לי את האושר הגדול ביותר שאני יכולה לחוות.


כל חיי עסקתי בכל הנוגע לספורט ואת מקור האושר שלי, אחריי שנים רבות של חיפושים ותהיות, מצאתי ברכיבה על אופני כביש.

במהלך השנים התגלגלתי בין כל מיני חוגים כאלה ואחרים:

מצאתי את עצמי בגיל הטיפש עשרה שלי רצה מחוג לחוג לחוג.

בהתחלה שנאתי את זה כי רציתי לבלות עם חברים וחברות מה שלא ידעתי שבסוף הספורט הוא זה שיציל אותי בחיים.


עוד רגע תבינו למה…


החיבור שלי לספורט היה מאז ומעולם,

אני חושבת שהוא התגבר בכל פעם שאמא שלי הייתה שותה ומרביצה לי.

כן שכחתי לציין שיש לי אמא אלכוהוליסטית.

כמעט כל יום אמא שלי הייתה שותה לשוכרה ומרביצה לי מכות "רצח".

זה נמשך שנים על גבי שנים.

שנים שהייתי מנסה להיות כמה שיותר מחוץ לבית ומזל גדול שאמא רשמה אותי לכל החוגים שהיו לי,

אחרת כנראה שהייתי נפלטת אל הרחובות ועד היום לא מוצאת את עצמי.

לשמחתי זה לא מה שקרה לי.

כל המסגרת הזו של הספורט הגנה עליי, נתנה לי גבולות ומשמעת עצמית מאוד גבוה.

אני זוכרת את כל הפעמים שהייתי יוצאת לרוץ באוויר הפתוח ומבטיחה לעצמי שלעולם לא אהיה כמוהה ואתעסק אך ורק בספורט אך ורק במשהו שממלא אותי וגורם לי לאושר.


 

 

 

 

 

 

 

 


הספורט, לא משנה איזה ספורט היה באותה התקופה, היווה עבורי מקלט, בית, מקום רגוע ושליו, משהו לברוח אליו.

הוא סיפק לי את ההגנה שמעולם לא הייתה לי, הרגשתי שלמה ומושלמת עם עצמי.

שם הרגשתי שזהו…זה חלק בלתי נפרד ממני ומהחיים שלי זה מה שאני אעשה כל חיי בצורה כזו או אחרת.


לעולם הרכיבה נכנסתי במקרה…

הייתה לי פנטזיה לרכוב על אופני כביש ולעשות טריאתלון משהו בשילוש הקדוש הזה קסם לי.

כך היה אחריי חצי שנה של שיקום לאחר ניתוח ברך, חזרתי לעצמי, קניתי את אופני הכביש הראשונות שלי והתחלתי להתאמן עם קבוצה קטנה באילת.

באמת אחריי שנה של אימונים התחריתי בתחרות ה"טרי" הראשונה שלי ולאחריה חצי "איש ברזל" (ישראמן).

היה טוב, נהניתי מכל רגע נהניתי לכבוש מטרות חדשות ולהגשים חלומות בגיל צעיר.

במהלך כל האימונים הללו הוכחתי לדעת שברכיבה אני חזקה יותר ומשם הרומן הלך והתפתח.

אני זוכרת את הרכיבה הראשונה "הארוכה" שלי לתמנע כמה סבלתי בה, ונשבעתי שלא אעלה לעולם יותר על אופניים, מסתבר שדי מהר עליתי שוב וגיליתי שאני נהנית "מהסבל" הזה. פולניה אמיתית.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


ללא צל של ספק הספורט "שלי" הוא: האופניים.

נדבקתי בחיידק בגיל יחסית מבוגר ומאז אני לא מפסיקה לחיות אותו.

אני מתחילה את היום בצורה הטובה ביותר אחריי אימון.

לא משנה כמה הוא קשה וכואב, משהו ברכיבה באוויר הפתוח במרחבים, הרוח על הפנים, השעה המוקדמת, הזריחה שאני רואה כל בוקר גורמת לספורט הזה להיות יותר משמעותי.


הרכיבה גורמת לי להתעלות על עצמי ולהיות בנאדם טוב יותר בכל יום מחדש!


פעולת הפידול "המשעממת" לכאורה מאתגרת אותי כל פעם מחדש הן בשטח והן בכביש.

אני יכולה להחשיב את עצמי כמישהי די תחרותית, אני חותרת למקצועיות ומקצוענות כמה שיותר גבוה.

אני מעודדת רוח תחרותית רק בתנאי… שזה לא פוגע בעצמך ובסובבים אותך.

עבורי תחרויות הן בעיקר עניין הלמידה של הרכיבה, שם אני באמת לומדת מה זה לרכוב נכון, שם אין מקום לטעויות.


 

 

 

 

 

 

 

 


בגלל שאין לי ממש משפחה: אבא שלי נפטר כשהייתי בת 11 ואימא שלי לא כל כך מתפקדת כאימא,

הסביבה התומכת שלי היא בעיקר הרבה מאוד אנשים טובים שאספתי לאורך החיים.

למזלי תמיד היה לי את השכן הזה שדאג לי שיהיה לי מה לאכול כשלא היה בבית כי לא היה כסף.

ושהיו את האנשים שעזרו לי להתכונן לבגרויות ועזרו לי לעבור את גיל ההתבגרות בשלום עם עצמי.

האנשים האלו לנצח ישארו חברים טובים שמהם אני מקבלת פירגון ותמיכה ללא הפסקה, בכל פעם מחדש זה מרגש אותי כמה אותם אנשים נרתמים אליי לטוב ולרע ושהם תמיד שם לא משנה מה.

יש אנשים טובים בעולם הזה ואף פעם אסור לאבד תקווה לא משנה כמה רע אנחנו עוברים בחיים שלנו.


המשפט שאני מאמינה בו: יש "אנשים טובים באמצע הדרך" פשוט צריך לדעת לכוון אליהם ולפלס את דרכך לשם.

ולהאמין שיש טוב בעולם תמיד להאמין במשהו שגורם לנו לטוב!

אני מעולם לא הפסקתי להאמין בעצמי גם כשהייתי לבדי נגד העולם אף פעם לא הפסקתי ובכל פעם שמשהו רע קרה לי האמונה בעצמי רק התגברה יותר ויותר.


האג'נדה שלי לחיים היא: להתעורר כל בוקר לחיים מלאי תוכן ועשייה למען האחר ולמען קידום הטוב בעולם שלנו בכל היבט שהוא.

נוכחתי לדעת שתוכניות משתנות מהרגע להרגע, לטוב ולרע, כך שיש מחשבה איפה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה, וישנה מטרה קונקרטית.

מה שבטוח הוא שאני אמשיך להתפתח ולפתח בתחום שאני הכי אוהבת- אופניים.


 

 

 

 

 

 

 

 


ולמי שקוראת את הפוסט שלי אני רוצה לחזק ולומר: לעולם אבל לעולם אל תפסיקו להאמין בעצמכם (גם אם אחרים לא מאמינים!).

מאחלת לעצמי להמשיך ולחייך כל בוקר מחדש, להמשיך להינות ממה שאני עושה ומייצרת, ולהיות מוקפת באנשים שאוהבים אותי ומעריכים אותי.


לפייסבוק של קארין רובין


© 2018 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: קארין רובין תמונה: קארין רובין

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*