שמי טל רותם בת 30 משוהם.
למדתי תואר ראשון בחינוך גופני בוינגייט.
הייתי מאמנת טניס במשך שמונה שנים, ומורה לחינוך גופני שלוש שנים בביה"ס יסודי .
כיום אני עובדת בתור מדריכת כושר במכללה הלאומית לשוטרים ומאמנת ריצה.
החיבור הראשוני שלי לספורט התרחש בגיל 9.
ההורים שלי שלחו אותי לחוג טניס קרוב לבית ומשם זה התפתח ל-19 שנים על המגרש.
בהתחלה בתור ספורטאית תחרותית ולאחר מכן בתור מאמנת.
בילדותי הייתי רוב הזמן סביב האימונים והתחרויות, גם אם זה אומר להפסיד הרבה פעילויות חברתיות.
לאחר הצבא גיליתי את עולם הריצות הארוכות.
חיפשתי לי מקום שקט לעצמי והתחלתי לרוץ עם קבוצת ריצה בשוהם,
הקבוצה מנתה בני 40+ והם לא הבינו בכלל מה אני עושה שם.
אחד החבר'ה אמר משפט שאני זוכרת אותו עד היום: "היא לא תצליח להתמיד איתנו, איך היא תקום כל יום בחמש בבוקר?!"
ומשם זה התגלגל לחמישה מרתונים מלאים ואולטרה מרתון למרחק של 61 ק"מ בשטח.
לפני שנתיים עברתי פציעת ספורט קשה, קרע בשריר הירך האחורית.
נאלצתי להפסיק לרוץ למשך ארבעה חודשים, דבר שבאותו רגע היה נראה לי כאסון מכוון שכל החיים שלי סבבו סביב הריצה והאימונים.
לאט לאט התאוששתי והחלטתי להפוך את המשבר להזדמנות.
הצטרפתי לקבוצת טריאתלון והתחלתי לשחות ולרכוב על אופני כביש.
לא היה לי שום ידע או יכולת קודמת בענפים האלה.
היה לי בראש חלום שבגיל 40 אעשה תחרות איש ברזל מלאה, אחת מתחרויות הסבולת הכי קשות בעולם, בעקבות הפציעה זה קרה הרבה קודם.
בגיל 28 סיימתי את האיש ברזל הראשון שלי (3.8 ק"מ שחייה, 180 ק"מ אופניים, 42.2 ק"מ ריצה) בוונציה ולפני חצי שנה סיימתי את השני בפרנקפורט.
הספורט הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, יום ללא אימון מבחינתי הוא יום מבוזבז.
הענף שאני הכי אוהבת הוא הריצה.
זה הענף שבו אני הכי חזקה ויש לי הכי הרבה שנים של עומק ברגליים.
כיום אני רצה לרוב לבד כמובן שבלי הפלאפון.
בריצה יש לי את השקט שלי, אני מרגישה בשליטה ולפעמים גם על אוטומט.
הריצה היא פשוטה ונגישה לכולם.
לא צריך ציוד מיוחד מלבד נעלי ריצה.
לאורך השנים גיליתי שהעיסוק בספורט מפתח אופי חזק.
הבנה שגם אם קשה עכשיו צריך להמשיך ולהתקדם כי אם אפסיק עכשיו- אפסיק בכל דבר משמעותי שאעשה בחיים.
אי אפשר להסביר במילים את ההרגשה בסיומו של אימון טוב, תחושת "היי" ומסוגלות.
כל היום נראה אחרת כשיש בתוכו אימון, כמובן שגם מצב-הרוח , הערנות והתפקוד בעבודה משתפרים.
מה שאני מנסה להעביר הלאה למתאמנים שלי הוא שבעזרת התמדה, אמונה, סבלנות ועבודה קשה הכל אפשרי- ולא רק בספורט, אלא בכלל בחיים.
אני מאוד אוהבת להתחרות ומשתדלת לעשות את זה על בסיס קבוע.
כיום אני מתחרה לרוב בתחרויות טריאתלון ואיש הברזל.
התחרויות האלה בוחנות את גבול היכולת, הסבולת וכוח הרצון.
בתחרות יש קסם כזה שאי אפשר להסביר, דריכות, מוכנות וכן גם לחץ.
הרעיון הוא להפוך את הלחץ למוכנות ולתעל אותו לאנרגיה טובה.
יש פרפרים וריגוש על קו הזינוק, אחרת לא הייתי משתתפת בתחרויות.
המשפחה מאוד מפרגנת, שני ההורים שלי טסו איתי לחול לתחרויות איש הברזל והיו חלק בלתי נפרד מהחוויה.
גם החברים מאוד מפרגנים אך לעיתים יש תגובות כמו "לאן את רצה?" "תורידי קצת עומס" "זה לא בריא".
פעם הייתי מתעצבנת ומתגוננת, היום אני עונה בחיוך ויודעת בוודאות שזה מה שאני אוהבת לעשות, זה מה שעושה לי טוב.
כדי להתמיד ולהצליח בספורט קודם כל צריך להנות, להתרגש ולאהוב את זה.
אני מאמינה בעבודה קשה, לא לוותר לעצמך אף פעם בעיקר כשקשה ולא בא לך.
כל יום לקום בבוקר ולתת את הכי טוב שלך- באימונים, בעבודה, במערכות יחסים עם אנשים.
בעוד חמש שנים אני רואה את עצמי ממשיכה לחיות אורח חיים בריא,
להשתתף בתחרויות, לשבור גבולות ומחסומים ולהיות הגרסא הכי טובה של עצמי.
המסר הכי חשוב שיש לי להעביר הוא: שאפשר להתחיל הכל מאפס- בלי שום ידע או יכולת בכל תחום בחיים.
פשוט צריך לקבל החלטה ולהתחיל לנוע קדימה. חייבים לצאת מאזור הנוחות כדי לגדול.
אחד הציטוטים הכי אהובים עליי הוא של הסופר רובין שארמה:
"לעולם אל תברח מפני הפחדים שלך, תמיד רוץ לעברם. המקום שבו נמצאים הפחדים הגדולים ביותר שלך הוא גם המקום שבו נמצאת יכולת הצמיחה הגדולה ביותר שלך"
© 2019 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: טל רותם תמונה: טל רותם
כל הכבוד טל רותם,
את אלופה!!!!!
את השראה לכל מתאמן מתחיל ומתאמן מנוסה,
מבחינתי את "סמן ימני"!
כולם צריכים לראות את הדרך שעברת וללמוד ממך על שאיפות,
חלומות ,
עמידה ביעדים
ודבקות במטרה.
בהצלחה בהמשך….
עומר קדם.
את מודל לחיקוי והשראה ענקית. מעבר לכל זה את בן אדם זהב וחברה מדהימה!
אני מאושרת שזכיתי להכיר אותך! תמשיכי לרוץ לעבר הפסגה… ותזכרי שאחרי כל ירידה, תגיע עלייה😘😉