כשמיכל נצר הזמינה אותי למסיבת פרידה (לא מאמינה שכותבת את המילה הזו), של קבוצת הרכיבה "עז ואחות" של נועה לוריה,
לרגע חששתי שארגיש לא שייכת.
שארגיש נטע זר בתוך קבוצה מגובשת, מרגשת ומחוברת.
ובכל זאת באתי!
ההכרות עם נועה התרחשה בשנת 2014 עוד מימי המגזין we:ride.
כשנשלחתי ככתבת שטח לרכוב עם נועה והעיזות ומשם היסטוריה.
מאז הספיקו לחלוף השנים ואיתן התרחבו המעגלים והשינויים שזימנו החיים.
אוקטובר 2019 ונועה לוריה סוגרת פרק משמעותי ופותחת פרק חדש.
ואני? מגיעה למפגש פרידה ביער…
המחצלת פרושה על אדמת הכרמל, שולחן עמוס בשתייה אדומה, לבנה ומבעבעת.
שולחן אחר ערוך ומלא בכל טוב.
עשרות נשים עולות לרגל.
יש שקט ויש דיבורים, יש חיוכים ויש דמעות.
יש מצלמה ויש רגעים.
יש הרמוניה!
נועה מקבלת אותי בחיבוק ומוסיפה: "איפה את?"
אני עונה את התשובה ששגורה בפי כבר מזה שנתיים: "אני עדיין מתאקלמת"….
על אף ההתרגשות מהמעמד נועה לא מהססת ועונה לי "שנתיים.. את כבר מתאקלמת"…
אז אולי אני כבר לא מתאקלמת.. אולי אני בפרק אחר של החיים.
מעגל רחב נפתח על המחצלת ואני מוצאת את מקומי.
מכתבים מוקראים, סיפורים מסופרים, מתנות, זיכרונות וחוויות.
אני נמצאת בתוך המעגל וגם בשוליו: בוחנת, מרגישה ובעיקר מרגישה שהחמצתי.
החמצתי את ההזדמנות להיות חלק מקבוצת רכיבה הרמונית!
נועה יקרה,
תודה על רכיבות, תודה שהזמנת אותי להרגיש את ההרמוניה שיצרת.
תודה על כתבות למגזין, על תקשורת והתייעצות, תודה על זה שגרמת לי לחשוב.
הקסם ההרמוני שבך ימשיך את דרכו גם בפרק החדש שבחרת לפתוח.
ועכשיו ברשותך… אני משתפת את היעד הבא והמרגש שלך:
יאללללללהההההההההההה בהצלחה!!!
כתיבת תגובה