המתח שמרגיע אותי / נועה רימר

גיליתי את הכושר בגיל 23, אחרי פרידה מבת זוג ובתוך המחלה של אבא שלי.

2018 הייתה אחת מהשנים שבהן לא מצאתי את עצמי, עבדתי בבית קפה בתור בריסטה וכל מה שהייתי עושה בין משמרת למשמרת זה להעביר את הזמן.

לאחר הפרידה שמתי לב שנשאר לי הרבה זמן פנוי לעצמי והחלטתי לקנות לי מתח למשקוף של החדר בדירה הקטנה ברמת גן.

בהתחלה הייתי עושה בקושי 4 מתח, וגם הם לא היו יפים מי יודע מה.

קצת לפני התקופה הזאת אחי, אבא שלי ואני היינו רואים "אמריקה נינגה ווריר" באדיקות.

בכל פעם שאחד המתמודדים היה נופל או עושה מכשול מטורף היינו צועקים ממש כמו קהל בתכנית.

מודה שקינאתי במתמודדים, בעיקר בנשים. הייתי אומרת לעצמי שאני רוצה להיות כמו ג'סי גראף- אחת הנשים החזקות בנינג'ה ווריר .

לאט לאט התחלתי להתחזק ולעבור מ – 4 מתח מכוערים ל – 8 מתח שנראים די טוב.

מ – 8 זה עבר מהר ל – 10 ושם פרשתי בשיא= שמרתי על המספר העגול.

בזמן שכל זה קרה מצבו של אבא שלי הידרדר בגלל מחלת הסרטן.

זו הייתה השנה הכי קשה שידעה המשפחה שלי,

לא נתתי לזה לעצור אותי מלהתחזק כי ידעתי שזה מה שאבא היה רוצה שאעשה.

אחרי כמה חודשים שהתאמנתי עם עצמי בדירה, ראיתי סטורי באינסטגרם של אחת החברות.

היא עשתה תרגיל נינג'ה עם טבעות ונדלקתי.

מיד שאלתי אותה איפה היא מתאמנת והיא ענתה לי בצורה מאוד מפורטת (אחרי שהתחלתי להתאמן שם היינו מדברות כל יום, הבנתי שהיא חיכתה הרבה זמן לפרטנרית שתוכל לשתף אותה בענייני נינג'ה).

השארתי הודעה לאדם מלכי המאמן והוא חזר אלי כשהייתי בעבודה.

אני זוכרת את זה כל כך טוב- צלצל הטלפון וראיתי "אדם נינג'ה" על צג הטלפון.

מיד יצאתי לענות לשיחה.

הוא הסביר לי על סוגי האימונים ורמת הקושי שלהם ושאל כמה מתח אני עושה כדי שידע פחות או יותר לאן לשייך אותי.

אמרתי לו "אני עושה 10 מתח" והוא מאוד התרשם.

הוא הזמין אותי לאימון אישי איתו כדי שהוא יוכל לראות מה הרמה שלי ולדעת לאן מתקדמים משם,

מודה שהייתי לחוצה לקראת זה, ולא רק בגלל שהסטודיו היה רחוק.

הגעתי, ראיתי את אדם וחייכתי חיוך גדול.

ידעתי שמפה אני מתחילה דרך חדשה.

האימון היה טוב, עשיתי כל מה שהוא ביקש והוא אפילו פירסם אותי בסטורי שלו.

אחרי כמה אימונים יחידים שבהם אימצתי את הגוף כמו שאף פעם לא אימצתי אותו, חזרתי הביתה לצפון לכמה ימים.

באמצע הלילה לא הרגשתי טוב.

קמתי להקיא שלוש פעמים ולא הבנתי ממה זה. הייתי חלשה מאוד ולמחרת נסעתי עם אמא למרפאה.

רופאת המשפחה אמרה לי שאני בתת משקל (סהכ 48 קילו).

בשבילי זה לא היה נוראי כי זה היה המשקל שלי בגיוס.

הסברתי לרופאה שהתחלתי להתאמן חזק ואז היא אמרה שכנראה אני לא יודעת איך לאכול כמו שצריך בשגרת אימונים.

היא לגמרי צדקה, לא היה לי מושג- פעם אחת אחרי אימון הלכתי וקניתי לי פלאפל וחשבתי שזה מספיק טוב. Told you I had no idea.

אימא שלי רצתה שאלך לדיאטנית ואמרתי לה שלא צריך, ושאני אשאל חברים ומכרים שעוסקים בספורט, אפילו חפרתי להם כדי שזה יחקק לי במוח. וואלה עזר.

הגעתי לשני אימונים בשבוע ובגלל שהסטודיו עדיין היה בחיתוליו, נחשבתי לאחת הבנות החזקות שם.

התחלתי לאכול נכון וממש עקבתי אחרי התפריט שאדם הכין לי. אם אמר לי 10:30 סנדוויץ'- אז 10:30 סנדוויץ'.

אם הוא נתן לי טיפ שאספרסו לפני אימון זה טוב, נחשו מה- שתיתי אספרסו לפני אימון.

הייתי אוכלת מוזלי עם פירות בבוקר, שעה וחצי לפני אימון ארוחה גדולה, קניתי שייק חלבון שיהיה לי מיד אחרי וארוחה מלאה בחלבון, פחמימות וירקות כשאני חוזרת לדירה.

לאט לאט התחלתי להעלות במשקל ולראות את הגוף שלי מתחטב ומקבל מסה, שומן וכל מה שהוא צריך.

הבנתי שזו כנראה הדרך היחידה לעלות במשקל ולהישאר בריאה וחזקה.

באחד האימונים אדם שאל אותי "רימר למה שלא תלכי לנינג'ה ישראל? את אולי לא תנצחי אבל את תהיי אחת הבנות החזקות שם".

זה היה בתקופה שהתוכנית רק הגיעה לארץ.

אמרתי לו שלא חשבתי על זה אף פעם ברצינות אבל כולם שאלו אותי על זה.

בכל מקרה זה היה כבר מאוחר מדי כי יום קודם קניתי כרטיס טיסה לנפאל עם החברה הכי טובה שלי.

טיילתי ארבעה חודשים בנפאל והודו ובכל הזדמנות שהייתה לי חיפשתי על מה להיתלות.

הייתי עושה מתח על משקופים של דלתות, עצים וכו.

הטיול הזה היה הדבר הכי משחרר ומדהים שהיה לי אבל כל הזמן התגעגעתי לאימונים.

כשחזרתי אדם כבר שידרג את הסטודיו ועבר למקום גדול יותר.

חזרתי מהטיול לא בכושר בכלל ואני זוכרת שבסוף אחד האימונים אפילו מתח אחד לא הצלחתי לעשות.

התאכזבתי מעצמי אבל הבנתי שברור שלא אהיה באותו הכושר כמו שהייתי באימון האחרון.

חזרתי להתחלה.

החלטתי לאמן את עצמי עד שאשתפר מספיק כדי לחזור לאימונים.

מצאתי לי דירה חדשה והתחלתי שוב את אותו הסבב של עבודה ואימונים.

השתפרתי עוד ועוד והחלטתי להירשם לעונה הבאה של נינג'ה ישראל.

התאמנתי פעמיים בשבוע בסטודיו והאמנתי שזה מספיק לי.

הלכתי לאודישנים עם אחי שרק רצה לראות מה הוא מסוגל- קיבלו רק אותי. למרות שהוא הפתיע לטובה.

המשכתי הלאה לאודישנים ב', ומשם לראיון.

חיכיתי וחיכיתי ולא חזרו אלי…

הבנתי את המסר, אבל זה לא עצר אותי מלהמשיך לעשות את מה שאני אוהבת, והאמת שהעדפתי את זה ככה בלי הלחץ של התחרות.

התאהבתי בנינג'ה מהרגע הראשון שקפצתי מבר לבר.

הבנתי שזה הספורט בשבילי ושהוא כולל כל מה שאני אוהבת. (טוב, חוץ מכדורים).

הוא עובד על כוח, טכניקה, סיבולת, אפילו על הראש.

מאז שהתחלתי להתאמן קיבלתי רק תגובות טובות: מחברים, משפחה, ספורטאים שמכירים אותי ושלא מכירים אותי.

התגובות האלה פשוט מחממות לי את הלב ואת השרירים ;

ראיתי בטלויזיה ובעיקר בנינג'ה נשים שהופכות להיות מודל להשראה לבנות ונשים אחרות, וכשאני מקבלת כאלה תגובות אני מרגישה שאני חלק מזה.

בכל פעם שאני שולחת בקבוצה של המשפחה סרטון של אחד המסלולים שעשיתי באימון, אני מקבלת תגובות מדהימות ואני רואה איך המשפחה שלי גאה בי.

כל כך חבל לי שאבא שלי לא רואה את זה. אבל בדרך שלו הוא תמיד איתי, גם באימונים עצמם.

אני מרגישה שכל יום אני משתפרת.

אני אוהבת ספורט, אני אוהבת להרגיש בריאה ולהיראות חטובה,

זה עושה לי הרגשה טובה כשאני מסתכלת במראה.

עם כל האהבה שלי לנינג'ה יש ימים בהם אני מעדיפה להישאר לישון במקום ללכת להתאמן,

אבל אז אני פשוט אומרת לעצמי "את הרי יודעת שתהני באימון ושזה עדיף מלהישאר לישון".

אז אני קמה, הולכת לאימון הקבוצתי, פוגשת את כולם ונהנית כל כך.

בכל אימון אני מקבלת מורל ומחמאות מכולם, זה מאוד עוזר לי עם הביטחון העצמי ומה שהופך כל אימון לאימון טוב.

הרבה פעמים כשאני עושה מסלול ומסיימת אותו זה מפתיע אותי לטובה ואז אני מצטערת שלא ביקשתי ממישהו שיצלם.

אבל כמו כל דבר בחיים, יש רגעים שפשוט עדיף רק להינות מהם.

אני נועה רימר, בת 25, ואני נינג'ה.

לפייסבוק של נועה רימר

לאינסטגרם של נועה רימר

© 2021 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: נועה רימר תמונה: נועה רימר