הרבה פעמים בחיים, כשאני עומדת בפני החלטה חשובה,
או נמצאת בתקופה שבה לא טוב לי, אני מצפה שיגיע מישהו או משהו
ופשוט יקבל עבורי את ההחלטה,
אולי משום שאני שונאת לבחור ולהחליט, נו, הרי תמיד ישנה אפשרות שההחלטה עליה ויתרתי היא הטובה יותר.
היום כשאני מביטה לאחור על חיי, אני יודעת לסמן תקופה כזו.
תקופה שלדעתי הייתה הרת גורל מהבחינה שהיא השפיעה על בריאותי ועל חיי.
לפני מספר שנים, כשעוד הייתי במקום אחר בחיי.
כשסופרוומן ניהלה אותי ביד רמה חשתי שאני זקוקה לעצה ולעזרה.
במסגרת עבודתי פניתי לאימון ניהולי שבמהלכו ניסיתי להבין מה רע לי? מה גורם לתחושה הזו?
לחוסר השקט? לחוסר שביעות הרצון?
רציתי לשבור את הפרדיגמה.
באימון הדימוי שחזר שוב ושוב היה, שאני מחפשת דלת.
שתפתח הדלת! שתסתובב הדלת! שאוכל לצאת…שאוכל לברוח….
היום אני מבינה שמילים אלו ביטאו את הרצון שלי לשנות את המצב שהייתי נתונה בו ולעשות מעשה שיגרום לי להרגיש טוב יותר.
חיפשתי מישהו או משהו שיגרום לי לצאת מהמצב בו הייתי,
שמישהו אחר יגיד לי מה לעשות.
כל – כך רציתי, שתפתח הדלת ולא שאני איאלץ לעשות את המעשה בעצמי
שלא אצטרך לקבל החלטות שלא פשוט לקבלן
רציתי שתפתח דלת שתפתח לי אפשרויות ודרכים חדשות,
אבל כל עוד לא נוגעים בידית הדלת לא תפתח…
כי סופרוומן כאן והיא נשארת בטוב וברע, בכל מצב
תמיד מוכנה לעשות מעשה ולתת עזרה…רק לא לעצמה!
ואז הגיעה הסיטואציה שאפשרה לי לעשות מעשה, לפתוח את הדלת.
סיטואציה שבעקבותיה החלטתי שדי, שזהו, והפעם, החלטתי לעשות מעשה!
בפעם הראשונה החלטתי להלחם עבורי, הרי להלחם בשביל אחרים לא הייתה לי בעיה.
המלחמה עבור אחרים הייתה הרבה יותר קלה,
זה יותר מוסרי, יותר ערכי, זהו גם תפקידה של סופרוומן להשיג עבור אחרים.
לשים את עצמי בראש הרשימה ולבקש בשבילי?!
סופרוומן, השתגעת!!! – זו ממש לא את…!!!.
החלטתי לקום ולעשות מעשה.
בעלי תמך בי ואמר שהוא איתי בכל צעד שאבחר ושיעשה לי טוב.
תמיכתו בי הייתה משמעותית עבורי
והיא שנתנה לי את הכוח לפעול.
לילך, חברתי, ביקשה שאעצור, שאחשוב שוב, שלא אעשה זאת! שלא מתאים לי להיות אימפולסיבית ונמהרת.
הזכירה לי שהתנהגות כזו לא מתאימה לי, זה מתאים למישהי אחרת (אולי לה…).
אבל אני לא הייתי מוכנה לשמוע ולא לחכות.
האמת, כל כך, חששתי ממה שתאמר וידעתי מה רבה השפעתה עליי ובניגוד לכל דבר אחר שעשיתי בחיים,
עדכנתי אותה רק אחרי מעשה – טוב "גיבורה", תמיד הייתי.
בסופו של עניין, למרות שעשיתי מעשה לא יכולתי לעמוד במשימה שהצבתי לעצמי.
למרות שהגעתי נחושה, הצליחו לשכנע אותי לא לצאת מהדלת אלא להישאר מאחוריה.
כשסופרוומן נדרשת היא תמיד בתמונה… גם אם זה ממש, אבל ממש לא בשבילה.
באותו היום הייתי אמורה להרגיש שמחה גדולה.
מוערכת על ידי כל במידה רבה.
אבל, אני הרגשתי כאילו סוף העולם בא.
הדלת נטרקה לי בפנים !
ואני לא נגעתי בידית ולא עשיתי דבר בכדי לפתוח אותה!
לא ניסיתי לפתוח אותה בכוח, לא שברתי אותה, לא בעטתי בה, פשוט נשארתי מאחורי הדלת הטרוקה,
המומה! נשארתי שם! במקום שלא היה לי טוב בו!
במקום בו הפסקתי לצמוח ולהתפתח.
במקום בו הרגשתי שמדי יום אני נעשית יותר ויותר קטנה.
הדלת נטרקה!
הרגשתי כאילו לכדו אותי מאחורי דלת פלדה.
זהו, אני כאן לנצח. נעלו את הדלת ואת המפתח זרקו לים,
אין חלון, אין פתח ואני לכודה כאן.
במקום לחפש דרכים חדשות או לצעוק בקולי קולות "תעצרו אני רוצה לרדת",
המשכתי כך כאילו כלום לא קרה.
בעיני האחרים יצאתי מנצחת, גדולה.
אך בעיניי עצמי הייתי כישלון!
לא עמדתי במשימה ששמתי לעצמי: לברוח דרך הפתח הצר שנפתח … ה ח ו צ ה !!!
2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: רונית שפירא
כתיבת תגובה