לא ברור למה דווקא המנה הזאת קפצה לי לראש.
אולי זה המעבר ליד המאפייה? אולי הביקור אצל הווטרינר?
מוזר, באיזו קלות אני ננעל על מטרה קולינרית,
יכול להריח את הריח הזה, להרגיש את הטעם על קצה הלשון,
בעוד שבתחומים אחרים אני משוטט שנים ללא כיוון.
קצב חבוש כיפה מעלה בי קונוטציה של עוף מכובס.
לא יודע למה, אני מעדיף את הקצבים שלי ערבים מוסלמים.
זה מה שמצאתי בסביבה אז בכל זאת, נכנסתי.
ביקשתי שיטחן לי אסאדו עם שומן כבש טחינה אחת רגילה.
ואז הרגשתי כמו עוף מוזר, אולי פרגית, בין כל שאר מזמיני השניצלים.
בדרך חזרה למכונית, חטפתי צרור פטרוזלייה רענן היישר מדוכן הירקות שממול.
בית, אני נכנס ממקוד מטרה.
מערבב את כל המצרכים ומוסיף שום, בצל סגול, פלפל שחור ומלח.
זהו, בלי כמון, הכי פשוט שיש.
נשאר רק עניין הלחם. במכולת של הרוסים מצאתי פרנה מרוקאית.
מעניין מה לחם כזה עושה במכולת של רוסים? אולי זה הולך טוב עם טובורוג,
אולי בטעות נפל מהמשאית? ואולי הערבוב והקטלוג הזה עושים את החיים מעניינים.
כל פרנה נחתחה לרבעי פיתה ובתוך כל רבע נדחסה התערובת השמנמנה.
שמונה דקות בתנור לוהט ועוד דקה מתחת לגריל.
אחד הדברים הטובים והטעימים ביותר שאכלתי.
מה עושה את המנה הזו טובה יותר מקבב?
בסופו של דבר זה קבב בפיתה לעזאזל.
הסוד הוא כנראה, כמו בשאר הדברים בחיים, הוא שילוב של ניגודים.
מעטפת פריכה ומתפוצצת,
ובתוכה בצק רך רך טבול שומן.
ואני מחיוך מאוזן לאוזן ומבין שאלה הם למעשה רגעים קטנים של אושר.
© 2015 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: יוני ברון צילום: יוני ברון
כתיבת תגובה