יולי (חברה טובה שלי), הצטרפה איתי לאימוני הסטודיו של צאלה.
בעודנו מתאמנות וצאלה מסבירה את התרגיל הבא עלינו לטובה: מוזיקה הרבה בנות ואני נמצאת בשיא האנרגיה
רוצה להמשיך יאללה נו קדימה הבנתי מה עושים בתרגיל ואני רוצה להתחיל.
התרגיל: סקוו'ט כאשר גומיות עבות מקיפות את הרגליים ותוך כדי פוסעות הצידה.
אני מנסה לעמוד בקצב של כולן ואפילו למהר טיפה, עוד שנייה ואני שם
קנאק.. לא ידעתי שברך שמאל שלי יודעת להשמיע קולות!
כאב חזק פילח אותה ואני קרסתי ביחד איתה ארצה.
יולי מושיטה לי יד, עוזרת לי לקום.
אני מקפצת על רגל אחת, תוך כדי שאני מייללת ובוכה.
הכאב היה הרבה יותר מכאב פיזי של ברך.
זה היה כאב של אכזבה, זעקה של נפילה בכל המובנים!
צאלה עוצרת את האימון ,עוזרת לי להרים את הרגל גבוה על כיסא ומביאה בקבוק וודקה שהיה בפריזר כדי שאני אשים על הברך.
תארו לכם את הסיטואציה המביכה… שאר הבנות מסתכלות עליי, כולי אדומה וכאובה ומחזיקה ביד בקבוק וודקה קפוא שמונח על הברך.
יולי אוחזת בי כל הדרך אל הרכב, לא יכולתי בשום מצב לדרוך עליה.
הרגשתי מוגבלת!
בשנייה אחת כל הגאווה שלי, כל הדרך שעשיתי מתפוגגים לנגד עיניי,
הרגשתי שאני נעלמת בתוך הפציעה הזו ,
איך אני שוקעת איתה ביחד אל האין-סוף ללא תחתית.
אני מגיעה הבייתה בוכה, כעוסה, ומאוכזבת… בעיקר מאוכזבת מעצמי,
שהעמסתי יותר מידי שלא שמרתי עלי, שחשבתי שאני יכולה יותר ממה שאני באמת.
הרגשתי איך הדרך נעצרת לי ואני.. אני רק בתחילתה.
מה אני עושה עם זה?
מרגישה חסרת אונים ונכנסת ללחץ אטומי של אין דרך חזרה..
והדיבור העצמי המאשים מתחיל ולא נגמר…
כל ההרגלים הישנים דוהרים חזרה לראשי, לגופי ,לנשמתי.
יושבת בבית עם שקית סנפרוסט ותוהה מה אם זה ימשיך ככה …
אם לא אוכל להתאמן יותר, אם האהבה שלי, שהייתה הדבר הכי שנוא עליי בעולם, הולכת להסתיים בחיתוליה.
בוקר יום המחר אני מודיעה בעבודה שאני לא מגיעה ומתבאסת מעצמי,
שוב לבד בבית עם שקית של אפונה קפואה על הברך.
שוכבת במיטה ומרגישה איך אני משמינה, איך אני עולה חזרה במשקל,
איך אני לא עושה כלום…
הברך כבר לא מעניינת אותי באותו רגע,
הדבר היחיד שמעניין אותי הוא שאני לא זזה, שאני עולה במשקל, שאני לא יכולה ללכת לעבודה, שאני תקועה בבית,
וכן… אני גם לא יכולה לפגוש את צאלה ולהתאמן,
לא יכולה לחזור לנקודה שהייתי בה לפני יממה אחת בלבד.
המחשבות שעברו לי בראש היא בעיקר מחשבות "מקטינות" מחשבות שליליות:
איך כל התהליך הזה נזרק לפח, שסתם, סתם התאמצתי והכל נעצר ואין מה לעשות מבוי סתום.
צאלה מדברת איתי במהלך שלושה ימים רצופים שבהם אני בעיקר מרחמת על עצמי.
השיחות איתה החזירו בי את התקווה, את האמונה בדרך שצלחתי.
משיחה לשיחה אוספת כוחות ועוצמת עיניים ורואה תמונות. תמונות שנחרטות בראשי מהתהליך כולו.
תמונה אחת כשאני עולה על המשקל ומגלה שירדתי איך שמחתי על כך, על ההתקדמות שלי,
תמונה שלי מתאמנת עם צאלה, תמונה של המשפחה שלי, עמודי התווך שלי,
שמחזיקים אותי כשקשה לי ונותנים לי כוח להמשיך הלאה, הם גאים בי ומתגאים בי.
אני פותחת את העיניים, ורואה רק אותם, את המשפחה, את צאלה שלא מוותרת עליי, על יולי שכל הזמן דוחפת אותי להצליח,
על ההורים שלי שלא נותנים לי להישבר.
הרגשתי איך העיניים שלי בוערות, התמלאתי בכוחות, הזיכרונות, התמונות האלה שהיו אצלי בראש הטעינו אותי באנרגיה מחודשת!!!
פה נפלה ההחלטה שלי לקום מהמיטה.
הדיבור העצמי התחלף ל: " את לא מוותר עלייך!!"
התחלתי ללכת בבית, לאט לאט צעד אחר צעד , כמו תינוק שלומד ללכת,
לצאת החוצה ולנסות כמה שיותר לדרוך על הרגל, לנסות לחזור להאמין בעצמי.
ואז, אז בנקודה המדוייקת הזו הרגשתי מנצחת!! הרגשתי אלופה!!!
לא חשבתי שאצליח לעמוד או ללכת אפילו חצי צעד לא הייתה בי האמונה הזו.
והנה אני מצליחה, אני לומדת שאני יכולה לקום לצעוד לפסוע ללכת מתוך הנפילה שלי.
צאלה נפגשת איתי לאימון "לייט", ואנחנו מגיעות למסקנה שאני חייבת משהו שיחזיק לי את הברך
היא הציעה שאקנה תחבושות מיוחדות שיחזיקו את הברך במקום וימנעו ממנה לזוז ולכאוב.
עד היום אני איתן חזרתי בזכותן לפעילות מלאה חזרתי לרוץ.
לא מוותרת לעולם על החלום ונותנת פייט עד הסוף!!! בלי הנחות!.
מראה לעצמי שאני יכולה להמשיך הלאה ולכבוש עוד יעד!.
© 2016 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: עדי גוט עיצוב תמונה: סהר גרופר
כתיבת תגובה