הכדור שבחיי / טלי אלקיים

אם יש משפט אחד שמלווה את חיי כמתבגרת וכאישה הוא:

"מה לי ולספורט? אני שונאת ספורט! זה הורס לי את הפן, מורח לי את האיפור וגורם לי להזיע.. "

היום, אני מסתכלת על עצמי במראה וממלמלת את המשפט:

"היי, נעים מאוד להכיר, טלי אלקיים – מנהלת קבוצת כדורגל נשים.."

אז כן, נעים לי בהחלט מאוד להכיר – טלי אלקיים, בת 35, נשואה ואם לשני גברברים בני 11 ו – 8.

במקצועי מנחת קבוצות תמיכה לתזונה ואורח חיים בריא,

מגשרת וטבחית מקצועית ובשלושת החודשים האחרונים גם מתהדרת בתואר הבלתי נתפס – מנהלת ומייסדת קבוצת אקסטרא לארג' כדורגל נשים.

אבל רגע…

אני בכלל שונאת ספורט, ועוד כדורגל…

מה קשור בכלל? זה לא משהו שצריך לקחת אליו את הילד כעוד חוג?

ומה הבעל יגיד? השתגעת אשתי? החלטת להיות מסי בהתהוות לקראת משבר גיל הארבעים שבוודאי מגיע אליך מוקדם?

כל חיי גדלתי בבית שאהב ואהד כדורגל ישראלי.

כל השבתות שהיו מלאות בשידורי הרדיו והטלוויזיה, מלוות בקולות פיצוחי הגרעינים השחורים וסינוני שלל הברכות לאימו של השופט.

מעולם לא התחברתי, אבי שימש כמאמן, ואחי כשחקן וכל עולמם סבב סביב המגרשים אליהם נגררתי בעל כורחי…

ואני, שבכל ימות השנה בשיעורי הספורט בבית הספר הייתי במחזור,

שנאתי כל מה שהיה קשור בזה – מיותר לציין שהמשקל שלי בהחלט אישר את אותה השנאה.

הימים חלפו והמשקל עלה וטיפס לו לשיאים של 130 קילוגרמים מכובדים וכבדים.

נרשמתי לקבוצת תמיכה – ירדתי ובגדול 67 קילו של אכילה שגויה והספורט?

הוא לא נכלל בהישג המרשים.

למה? מה כבר שכחתם?

שונאת ספורט – הוא הורס לי את הפן, מורח לי את האיפור וגורם לי להזיע. (את המשפט הזה יכולתי לדקלם מתוך שינה).

כשנכנסתי להריון כמה חודשים אחרי כן, והמשקל זינק לו שוב בחזרה קרוב למה שהיה בהתחלה, הבנתי ששינוי נדרש ובדחיפות!

אין ספק שאכילה נכונה היא חלק קריטי בתהליך הירידה והיא מהווה את הדרך העיקרית להצלחה

אך כדי להטמיע את השינוי ולמזער את התנודות מעלה מטה אני חייבת לצרף את ההוא שאני שונאת,

את הדבר הזה שעושה לי פרצוף של סבל, את הספורט הזה..

אני זוכרת שהתחלתי…

הליכות הציעו לי והליכה יצאתי לעשות.

130 קילוגרמים של אשה כבדת רגליים שמנסה ללכת מרחק מסויים.. והרגליים – מה זה הכובד הזה?

אז הלכתי קצת, היה לי קשה כל כך, הרגשתי כל קילוגרם שהיה עליי וזה גרם לי לכעס עצמי בלתי נתפס.

כעסתי שעליתי שוב בחזרה אחרי ירידה כל כך מדהימה, כעסתי על עצמי שכבד לי, שמזיע לי, שקשה לי לנשום..

הלכתי וכעסתי, כעסתי והלכתי והכעס מבלי ששמתי לב, קידם אותי צעד אחר צעד.

פתאום היה פחות קשה, פתאום המוסיקה התאימה לצעדים, פתאום הזיעה לא כל כך הפריעה…

בינתיים המשקל החל לרדת, 55 קילוגרמים נפרדו מגופי בזכות אותה הבנה של החיבור בין האכילה לפעילות הגופנית.

החלטתי למנף את הידע שלי ונרשמתי ללימודי הנחיית קבוצות.

בין לבין הלימודים הבנתי שהמטרה שלי בעולם הזה היא שליחות – לתת ולו מעט מהסיפור שלי לאנשים מסביבי.

פתחתי קבוצת הליכה ללא תשלום – הצעתי לאנשים ללכת איתי כדי שלא ילכו לבד.

הכנתי חולצות כדי שניראה אחידים והקבוצה יצאה לדרך עם 12 צועדים. לימים גדלנו לקבוצה של 40 ..

בין לבין הקמתי את קבוצות התמיכה שלי שכללו שקילות מדדים והרצאות בנושאי פסיכולוגיה ותזונה אך רציתי עוד, רציתי משהו מיוחד…

את דודו פגשתי כמאמן של הבן שלי, כשהלכתי איתו בעל כורחי לאימוני הכדורגל.

ישבתי ביציע, בוהה באימון ותוהה לעצמי האם אצליח לעשות את מה שעושים הילדים.

כששיתפתי את הסובבים אותי קיבלתי שלל תגובות: "זה ספורט גברי", "זה לא בשבילך", "לא יבואו לך נשים"…

החלטתי לנסות, העלתי את הרעיון בפני דודו – הצעתי לו לנסות ולבנות קבוצה של כדורגל לטובת נשים כמוני, שלא יודעות באמת מה הן עושות עם הכדור.

הוא צחק, אמר לי שזה רעיון הזוי ומדליק גם יחד ומצאנו את עצמינו משתעשעים במחשבה שדבר כזה אכן יכול לקרות..

החלטתי לנסות – הצעתי לנשים הסובבות אותי וכשראיתי שישנה התעניינות פניתי הלאה. "זה עולם של גברים טלי, אל תיכנסי לזה.."

שמעתי לא מעט אך נלחמתי. נלחמתי כי היה לי את הרצון, נלחמתי כי הייתה לי את התמיכה,

והאמונה העיוורת של דודו ונלחמתי כי ידעתי שאני עושה משהו טוב.

היום?

נעים מאוד להכיר: טלי אלקיים,

מנהלת ומייסדת קבוצת אקסטרא לארג' כדורגל המונה נכון להיום 25 נשים מדהימות שלומדות צעד צעד את רזי הכדורגל.

ומסי? הוא עוד יבוא לעודד אותנו…

 לפייסבוק של טלי