לא לפחד מהפחד/רותם מלמד סבאן

"אדם צריך שתהיה לו מילה, 

קצת מקום בעולם, 

אהבה לא נשכחת. 

וקול אמיתי לתפילה, 

ורגע מושלם, 

כדי לתת ולקחת, 

ולא…לפחד מהפחד" שלמה ארצי

תמיד משהו עצר אותי…

כשהיה קצת קשה או הצריך מאמץ. הסתפקתי במה שיש.

כן…  גם אני מאלה שכל המורות אמרו להן: "לא מממשת את הפוטנציאל"….

עד ש… עד שהחלטתי להגיע הזמן לממש אותו

הריונות, לידות, הרבה אושר וסיפוק.

ואני… כבר לא מכירה את הגוף שלי… מעולם לא הגעתי לכזה משקל… ואני לא מצליחה לרדת. מחליטה לקבל את עצמי ככה.

מה אין נשים מצליחות או אהובות גם עם עודפי שומן?!

מעצם השאלה אני מבינה שלא באמת טוב לי עם העודפים האלה אבל לא עושה עם זה דבר.

במקביל, אבישי, האיש שלי, מחליט "לקחת אל עצמו בידיים" וכשהוא מחליט זה טוטאלי, עד הסוף!

נכנס למשטר תזונה, מוסיף חיזוקים ו…מתחיל קצת לרוץ…

אני מתסכלת עליו, מעריצה את הדרך שלו וכל מה שיש לי בראש זה שבא לי לאכול משהו…

באחד הימים שיטוט מקרי בפייסבוק  הוביל אותי לפוסט שלאמא של ילד שהיה עם הבת שלי בגן

ולא היה ביננו שום קשר פרט ל"היי" ו"ביי".

בפוסט היא רושמת שהיא פותחת קבוצת ריצה של מתחילים מאפס ועד 5 ק"מ ולא צריך שום כושר או ניסיון קודם.

ואני…כבר ניסיתי כמה חדרי כושר וחוגים למיניהם ולא ממש הצלחתי להתמיד או ליהנות מאף אחד מהם…

החלטתי לתת לריצה הזו הזדמנות. כל כך הרבה אנשים מסביבי רצים אולי יש משהו בדבר הזה?

סוף יוני, טיילת חיפה מלאה באנשים,

חם ולח ואנחנו רצים דקה הולכים שתיים וחוזר חלילה לפי שריקות המאמנת.

וואלה… נחמד. שאלתי את שמרית, המאמנת, לגבי העלות וההתחייבות אמרה שאין התחייבות וכל חודש בוחרים מחדש –

כבר כאן היא קנתה אותי והבנתי שיש פה משהו אחר

הגעתי לאימונים בשיא המוטיבציה עם נעלי ספורט מצ'וקמקות שקניתי לפני סוף ההיריון במחשבה של הליכות עם העגלה…

אימון רודף אימון, הדקה הופכת לשתיים, המנוחות מתקצרות ומתחילים לצבור חוויות וחברויות בתוך קבוצה.

לאחר כשלושה חודשים נכנסתי גם למשטר של דיאטה, הפסקתי לעשן ולאט לאט…

האסימונים התחילו ליפול. כל אימון הוא אתגר בפני עצמו, כל מטלה חשובה.

מבטטת כורסא נכנסתי לשגרה של שלושה אימוני ריצה בשבוע ועוד אימון TRX.

מאמינה בלב שלם בשמרית,  ורואה שהיא יודעת מה שהיא עושה.

והנה גם מתחילים לראות תוצאות ויעד משני של 3 ק"מ ריצה רצופה מושגים – DONE!

שמרית, עם המון אהבה וכבוד לריצה, רגישות, עדינות ומקצוענות ללא פשרות סוחפת את כולם לדרך הזו.

כל פעם בתחילת האימון שמרית מדריכה אותנו על האימון

והמטלה נשמעת… מה אני אגיד לכם… לא הגיונית… הזויה אפילו…

כל פעם נדמה שאי אפשר לעלות יותר או להמציא אימון קשה יותר, אבל כמה דקות לאחר מכן – זה פשוט קורה!

זה קשה, לפעמים מאוד קשה אפילו בפרספקטיבה של שנתיים,

הרגע הזה של הסוף שבו ניצחת את השדים, שבו השגת את המטרה,

שבו עשית עוד משהו שנראה לפני כמה רגעים בלתי אפשרי שבו ניצחת את הפחד- ומלווה בסיפוק אדיר.

המטרה הרשמית הראשונה הושגה!!

מרוץ חיפה נובמבר 2015 פעם ראשונה ריצה רצופה של 5 ק"מ.

כל החברים מהקבוצה עומדים בקו הזינוק ואז שומעים את הכרוז: 3..2…1 חצוצרה ויאללה – לרוץ!

אני עם עצמי מחייכת לעולם, נפרדים אחד מהשני וכל אחד ממשיך בקצב שלו.

שומעת את הקול של שמרית בראש "לא לפתוח מהר מידי", "תחייכו", "תהנו מהדרך".

מתחיל להיות טיפה קשה אבל גם כבר רואים את הסוף והנה הרגע הזה המיוחד – שער הסיום!

סיימתי 5 ק"מ של ריצה רצופה .

איזה אושר, איזה סיפוק!

אבישי והילדים חיכו לי בקו הסיום ואני הרגשתי שאני יכולה הכל!!!!!!

לאחר שהיעד האישי והקבוצתי הושג שמרית מציבה לנו יעד חדש של ריצת 10 ק"מ במרוץ טבריה.

מה 10 ק"מ? זה כבר של "גדולים"..

רגע שנייה… לפני רגע כל מה שעשיתי היה איזה הליכה בשכונה ואז מנוחה של חודש חודשיים שהדופק לא יעלה בטעות.

האימונים ממשיכים, מעלים נפחים, וביום המרוץ… מבול בלתי פוסק., היו רגעים שאפילו לא ראיתי את הדרך מרוב שהגשם שהיה חזק.

כקילומטר לסוף כשאני כבר בשיא הקושי פתאום רואה את אבישי שלוחש לי מילים קסומות באוזן ברוגע… את כבר ממש בסוף, את עושה את זה ובענק…

שימי לב שלפני שער הסיום יש שלולית ענקית, אל תלחמי בה פשוט רוצי…

והנה הוא לפני – שער הסיום! וככה גם היעד השני… מושג – DONE!

ההרגשה הזו של הסיפוק המטורף (אפילו לשונאת חורף, שכמותי שרצה שעה ושש דקות בגשם רטובה עד לשד עצמותי).

היעד שלפני חודשיים נראה בלתי אפשרי או הגיוני, הושג!

כמה זה כייף להציב יעד, לעמוד בו, ולכבוש אותו.

מעולם לא הייתי במקום הזה. יעדים? לאתגר את עצמי? ועוד להנות מזה ולרצות עוד? הרי אמרנו לא מממשת את הפוטנציאל…

הצבת היעד והאימונים אליו, שווה את כל הפרפרים לילה לפני התחרות שאני יושבת עם עצמי ולא מבינה למה אני עושה את זה ואיך נכנסתי לכל זה…

מה עושים עכשיו… ? עוד תחרות של 10 ק"מ ועוד אחת. לפעמים זה הולך טוב ולפעמים פחות.

מה שבטוח שמכל תחרות למדתי, במיוחד מהאכזבות, ותמיד תמיד חציתי את קו הסיום עם חיוך וידיים מונפות.

שמרית, לצידי מחזקת ואומרת את המילים הנכונות בזמן הנכון, מציבה את היעדים הנכונים ומשרה הרגשת ביטחון עצומה.

אשכרה היא מאמינה בי יותר ממני!

חלק מהאנשים בקבוצה עוזבים, אחרים מצטרפים,

האימונים משמעותיים יותר, קשים יותר, ונקבע יעד חדש ומטורף ליומולדת שנה של קבוצת הריצה – ריצת חצי מרתון בשטח.

אני? חצי מרתון? שטח? איך זה קרה? ומתי?

שמרית, כמו שמרית… לאט ובטוח מצליחה לגרום לזה לקרות.

במהלך הריצה, ליוותה אותי כל הדרך יד ביד עם חיוך, עם מילים קסומות ברגעים הנכונים, עם בדיחות פה ושם,

מזכירה לי לחייך למרות שכל מה שבא לי זה להפסיק וללכת. אבל עוד מטר ועוד קילומטר

הסוף היה מאוד מאוד קשה קיבלתי הרבה עידוד וחיזוק מנטלי.

ההפתעות שחיכו לי בסוף וכמה משמעותי היה החצי מרתון הזה הם סיפור לפוסט נפרד..

21.2 ק"מ – DONE!

הערך המוסף של התחרות הזו היה באימונים.

דווקא בשידוך שעשתה שמרית ביני ובין תהילה שגם חיפשה להעלות נפחי ריצה ולצאת קצת מחדר הכושר.

לתהילה ולי הייתה כימיה טובה והרבה מריצות הנפח רצנו יחד. מקשקשות על שטויות, על ילדים, בעלים ומה שבינהם.

אחרי שגם היעד הזה הושג, עברנו להתאמן שוב יחד למרוץ האולטרה טרייל בחיפה (מרוץ שליחים)

ובזמן שאנחנו מטפסות באחת מהעליות הקשות של חיפה (היוש עמק השמש), תהילה זרקה משהו על ריצת מרתון…

ביטלתי במיידי את הרעיון המשוגע הזה שאף אחד אפילו לא ישמע, גם לא בטעות את רחשי ליבה.

לאחר זמן קצר תהילה החליטה ללכת על מרתון תל אביב,

ביקשה ממני לחשוב על זה ואני אמרתי שזה לא בדמי לעשות מרתון אבל אני מבטיחה להצטרף אליה לחלק מהריצות הארוכות שלה.

שבוע אחרי נרשמת! אני! 42.2 ק"מ!

קיבלנו משמרית תכנית משוגעת לשלושת החודשים הבאים,

התווסף עוד אימון אחד בשבוע ופחות או יותר דיברנו ריצה כל הזמן.

מתי עושים את הארוכה, איפה נפגשים, באיזו שעה, אם יש גשם\רוח\ברד

עשינו כל כך הרבה פעמים refresh על תחזית מזג האוויר, (דני רופ היה פראייר ליידנו).

כשסיפרתי לאמא שלי על התכנית החדשה היא לא האמינה…

עדיין זוכרת את רותם הבטטה, זו שלא מממשת את הפונציאל וגם מפחדת על הילדה שלה.

לאורך כל הדרך מזכירה לי להקשיב לגוף, לעצור אם צריך.

התאמנו בראבק שברנו שיאים בדרך (חלום קטן של לרדת משעה בריצת 10 ק"מ – DONE),

הצטרפה אלינו ורד מהקבוצה, הצטרף גם עידי ואחרון וממש חביב הצטרף אלינו גם אבישי שלי.

יחד נוצרה לנו חבורה מופלאה, מפרגנת ואוהבת עם יעד אחד ענק ענק של 42.2 ק"מ.

השבועות עוברים, הנפחים עולים אנחנו כבר לא יכולים לראות פסטה בעיניים

מתכננים את ריצת המסכמת של 37 ק"מ וצולחים אותה עם חיוך ענק והקלה ענקית.

צועדים עוד צעד מגיעים לתקופת הטייפר- החידודים האחרונים שלפני התחרות עם נפחים מופחתים יותר.

התאריך מתקרב… ואנחנו כבר יום לפני התחרות,

לוקחים חופש מהעבודה כדי להוריד הילוך יושבים אבישי, תהילה ואני אוכלים ארוחת בוקר "כאילו אין מחר".

סידורים אחרונים, ארגון של הילדים והנה אנחנו ברכבת בדרך לתל אביב.

אני מתה כבר להיות בדרך, מתה כבר להתחיל לרוץ, הזמן הזה של הנסיעה עד הזינוק הורג אותי!

הגענו, מתארגנים וזהו הנה אנחנו בקו הזינוק תהילה ואני ב- MONEY TIME רגע האמת שכל כך חיכינו לו,

הכרוז שואל למי זהו המרתון הראשון ואנחנו צועקות כאילו רק אנחנו שם, כאילו הוא דיבר אלינו.

ואז שריקה ומתחילים לרוץ, מפעילים שעון.

הקילומטרים עוברים, אני לא מצליחה להפסיק לדבר מרוב התרגשות, מרגישה חזקה,

ולפני נקודת הסיבוב הראשון אנחנו רואים את אבישי, אח"כ את שמרית, אסף, עידי וורד מחייכים אחד לשני וממשיכים.

קצת לפני נקודת האמצע שוב נפגשים וזה נותן לי המון כוח לראות אותם.

10 קילומטרים אחרונים כבר מתחילים להיות יותר ויותר קשים, הרגליים כואבות, הגוף עייף אבל לא מוותרים וממשיכים בכל הכוח.

אנחנו רצות אחת לייד השנייה, כל אחת כבר עם עצמה בשקט.

העידוד מסביב לא פוסק ועצם הידיעה שאוטוטו זה נגמר מאוד מחזק והופך לממשיים.

כמה פעמים דמיינתי את הרגע הזה שאני עוברת בשער הסיום.

מתחילות לעלות לי דמעות של התרגשות, יודעת שכולם מחכים לנו שם בסוף, שתינו נותנות גז,

שני הקילומטרים האחרונים הרגישו כקסם – התרגשות ענקית, אני בין שמים לארץ,

חצי בוכה חצי צוחקת מחכה לראות את השער…

והנה הוא, אני רואה אותו נותנת עוד גז, מאיפה הגיע כל הכח הזה פתאום ?!

חוצה את שער הסיום לזרועות אבישי שלי, לזרועות המאמנת שלי, לזרועות החברים שלי

ואני על ענן לא מרגישה את הרגליים ומבינה… שעשיתי את זה!!

רצתי מרתון!

הצבתי יעד ענק, עמדתי בו!

רצתי מרתון!

אני!

מרתון!

מרתון!

ניצחתי את השדים! את הפחד! מימשתי את הפוטנציאל!

42.2 ק"מ – DONE!

איפה הייתי לפני שנה וחצי ואיפה אני עכשיו. בטטת כורסא , זוכרים?!

כמה עברנו ועברתי בדרך וכמה הכל היה שווה את זה.

כל ריצה ארוכה היא סיפור, היא דרך, כמעט כל שבוע שברנו שיא של מרחק. זו תקופה של שיאים שהלכה והתעצמה.

למדתי שיעור עצום לחיים.

אחד מהמשפטים המרכזיים שליוו אותי, הוא משפט משיר ששמרית שלחה לי

בתקופת ההתלבטות אם לקחת על עצמי את הפרויקט הענק הזה ולהתחייב למרתון, והוא: "לא לפחד מהפחד".

כמה פשוט וכמה נכון. הפחד הזה משתק. הוא זה שגורם לנו בהרבה מהמקרים לא לעשות.

הריצה נותנת לי תובנות לחיים כל פעם מחדש.

זה בפירוש עושה אותי בן אדם טוב יותר,

מחזק אותי פיזית ומחזק את האני הפנימי שלי.

בכל מובן אפשרי.

לכמה אנשים יש בכל רגע ערך מוסף, יעד, דרך לפרוק מתחים, שמחה, אושר, עצבים.

זכיתי בשנתיים האחרונות בחברים חדשים שהם מתנה.

אנשים טובים באמצע הדרך שמבינים את השיגעון הזה ושותפים לו.

קובעים יחד יעדים וצולחים אותם ביחד – "לא לוותר".

ומה צופן העתיד? יש לי הרבה חלומות לאט לאט עם הכוונה נכונה,

אומץ וחברים טובים מסביב נצליח להגיע להכל.

והעיקר… "לא לפחד מהפחד"!

לפייסבוק של רותם 

© 2017 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: רותם מלמד סבאן, תמונה: רותם מלמד סבאן