אני חושבת שלכל אדם יש מערכת יחסים מורכבת עם עצמו ועם הגוף שלו.
כילדה אהבתי מאד להשתולל ולשחק בחוץ;
הייתי מאד פעילה, טיפסתי על עצים, רצתי, נסעתי על סקטים ואופניים, אך בגיל 11, כשאבי חלה בלוקמיה כל זה נעצר.
כל הבית נכנס למוד הישרדות והבילויים בחוץ הפכו להמתנות ארוכות בבתי חולים לצד אימי שעשתה הכל כדי שאבי יקבל את הטיפול הטוב ביותר שיש.
בזמן שאמא לחמה בבית החולים, אני לחמתי במטבח, מנסה לעזור במה שאפשר!
אוכל הפך עבורי כמקור לחיים, לעזרה, לבית, ליציבות וכמו שאהבתי את המטבח, כך גם אהבתי לאכול.
דמיינו נערה ג'ינג'ית שמנמנה ששומרת את מחלתו של אביה בסוד אל מול חבריה ומוריה בבית הספר כדי לא לקבל יחס מועדף
ותקבלו ילדה שאוכל הופך לחברה הטוב ביותר ואילו ספורט ופעילות גופנית הופכים עבורה לבזבוז זמן ולמשהו "ילדותי" אשר נשאר לו מאחור.
עם השנים עברתי את אותם הדברים שכל נערה או אישה שמנה עוברת.
יחס מזלזל, בריונות, הטרדה, הערות על כך שזה חבל שהגוף שלי נראה כפי שהוא נראה ואני שבחרתי בזמנו לעבוד בתחום האופנה נחשפתי לכך באופן קיצוני כמעט.
השיא היה כשדוגמנית שאיפרתי ביום צילום שאלה אותי "איך אני חיה עם עצמי" שניה לאחר שדאגה להקיא את ארוחת הצהריים שלה לקראת הצילום.
השאלה שלה זעזעה אותי מהרבה בחינות ויכולתי כמו רבות להחליט לרזות, להכניס את עצמי למשטר ולהרעיב את עצמי אך משהו בי לא אפשר זאת.
במקום זאת, ארגנתי לעצמי יום צילום בו אני הדוגמנית ולמדתי להביט על עצמי בעיניים סלחניות ואוהבות ומאז ועד היום, כמעט עשור, אני יכולה לומר שאני אוהבת את הגוף שלי מעל ומעבר ומודה לו.
יש שיאמרו שחלק מאהבה עצמית היא לנהל אורח חיים בריא אך אני תוהה האם מה שבריא לאחד, בהכרח בריא לאחר?
אני העדפתי בריאות נפשית לפני הכל עד שהחיים שלי קיבלו תפנית.
לפני כשנתיים התחלתי משרה בה מצאתי את עצמי עובדת מול 3 מסכים למשך של כ 10 שעות ביום.
ככל שהזמן עבר ועל אף שאכלתי מסודר ובריא התחלתי להרגיש שהגוף שאני כה אוהבת מתחיל לבגוד בי.
טיול עם הכלבות, טיפוס במדרגות הביתה, סחיבה של שישיית מים, הליכה ולו הקצרה ביותר, הפכו לבלתי נסבלים עבורי.
הרגשתי שהגוף שלי מתנוון שאם לא אעשה משהו, הוא פשוט יקרוס.
פוסט פייסבוק קצר והחיפושים אחר מאמנת אישית שתצטרף אליי להליכות שזה היה הספורט היחידי שהיה קיים מבחינתי החל.
שוחחתי עם מספר מאמנים ומאמנות וכולם ללא יוצא מן הכלל דיברו איתי על ירידה במשקל ואחוזי שומן ואני מבחינתי זה בכלל לא היה היעד.
לא רציתי לרדת, לא רציתי לשנות דבר, רציתי להתחזק ולהיות פעילה.
מיטל קאופמן, מאמנת מוכשרת ונפלאה שישר קלטה אותי, ניהלה איתי שיח שונה לגמרי.
שוחחנו על סוגי ספורט, מה מעניין אותי, מה הייתי רוצה לעשות או להיות מסוגלת לעשות
ולאט לאט מהליכה להליכה היא הצליחה ברגישות להכיר לי עולם שלם של אימוני כח שהיום הם חלק בלתי נפרד ממני.
אני ללא ספק אישה של ברזלים!
אם מישהו היה אומר לי שבגיל 37 אני אעשה סקווטים עם 60 קילו מרצוני החופשי ובלי לקטר על כך,
הייתי טוענת שהוא צריך תרופות שיטפלו בהזיה שהוא חי בה.
אבל כן, מאחת שהחלה את דרכה בשני סיבובי הליכה בשבוע, הפכתי להיות הקציצה השמנה בחדר הכושר
שלהפתעת כולם מרימה בנצ' פרסים של מעל ל 40 קילו והודפת בלחיצת רגליים מעל ל160 קילו ומתאמנת בין 4-6 פעמים בשבוע.
אני זוכה לאינספור תגובות,
זה תמיד מתחיל עם הנחמדים שרק מתוך דאגה טוענים שהגזמתי בבחירת המשקל שאני הולכת להרים ושאולי עדיף שאעשה תרגיל קל יותר
מבלי שהם יודעים שהמשקל הכבד נחשב אצלי לחימום ושאיני מרגישה בו בכלל, וממשיך לאלו שרוצים לעודד ושואלים אותי מה היעד שלי וכמה אני רוצה לרזות וכמה כבר ירדתי.
אולי יותר מהכל, זו הסיבה שאני רושמת את הסיפור שלי. המסר שלי כאן די ברור: אני לא רוצה לרזות ואין לי יעד.
אני אוהבת את הגוף שלי ואת כל המאה קילו שלו וכל עוד כיף לי ואני מסוגלת, אמשיך להתאמן.
אנחנו נמצאים בעולם הזה לשנייה ורבע והחיים באמת כל כך קצרים שזה נראה לי בזבוז של ממש לבלות אותם בשנאה עצמית
וקשה לי לקבל מושגים כמו דיאטה או הרעבה כדרך להשיג אהבה עצמית.
אם כבר, אני לומדת היום מה הגוף שלי מסוגל לעשות ואוהבת אותו עוד יותר, אני לא מחסירה, לא פוגעת, אני קשובה לו ולצרכים שלו
ומסרבת להרגיש אשמה אחרי המבורגר טוב או קערת גלידה מפנקת.
אני בדעה שכל אחת יכולה להתאמן, היא רק צריכה למצוא את הספורט שכיף לה איתו, אני פשוט מצאתי אותו בגיל יחסית מאוחר.
אצלי זה אולי משקולות אבל אצל אחרת זה יהיה שחיה או טניס או ג'ודו.. זה לא באמת משנה כל עוד היעד הוא לעשות משהו שכיף לך איתו ושגורם לך אושר.
ראיתם אדם שמן? רגע לפני שאתם שופטים אותו רק בגלל משקלו, אני רוצה שתיזכרו בי ובחברותי המתאמנות בכל מידה, אלו המסוגלות לרוץ, להזיע, להרים משקלים כבדים.
אלו ששוברות כל סטיגמה מטופשת שסיפרו לכם אי פעם על כך שלהיות שמן אומר בהכרח להיות עצלן או חולה או לא מסוגל.
אנחנו מנהלות אורח חיים לא פחות בריא משלכם, אורח חיים המשלב בריאות נפשית ופיזית, אורח חיים המשלב אהבה עצמית ושמחת חיים, אורח חיים לא מתנצל, חזק ומעצים,
אורח חיים המעודד סבלנות וסובלנות וקבלת האחר והשונה והמודל שלנו, שבמשך שנים נדחק לפינה לא שותק יותר.
אנחנו שם!
בקבוצות פייסבוק, באינסטגרם, בחדר הכושר, אנחנו משהו אחר לגמרי ממה שהכרתם ואתם מוזמנים להצטרף אלינו בשינוי התפיסה הכל כך חשוב הזה.
© 2019 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: שחר גפני תמונה: שחר גפני
כתיבת תגובה