"כאן היה מכחול ואנו שניים
מציירים ציור בתוך צבעים, שלא יוכלו לדהות
כאן היתה טירה ונהר זורם בלי מים
עברתי רק כדי לראות" מילים: אסתר שמיר
בתוך הלחות המחרידה של אוגוסט,
נקראתי לעזרת אחותי שנמצאת עכשיו במה שמכונה "חופשת לידה".
בעודי בדרכי אליה, עברתי רק כדי לראות…
לראות את שכונת ילדותי, להריח את זיכרונות ה"מחנה" שהיה מבצרי קייצים שלמים.
אותו "מחנה" אליו ירדנו באמצעות סולם עצים, אותו בנינו באמצעות פטיש אמיתי ומסמרים שמצאנו בשכונה.
אותו "מחנה" בו נרקמו חלומות, הומחזו מחזות, הופקו עיתונים של מהדורת "בחבורה".
אותה שכונה בה שיחקתי כדור-רגל, רכבתי על אופניים, גלשתי על תריסים לתוך הוואדי עד שעץ אחד החליט לעצור אותוי.
אותה שכונה ואותו "מחנה" שהיו בירת ילדותי, נראים לי עכשיו קטנטנים, רחוקים וכן… קצת עצובים.
רגע ועוד רגע וכל ילדי השכונה יורדים ל"מחנה".
עדי הרקדנית, ליאור זה שקוראים לו הביתה בצהריים…
וקרן החברה שלי שמגיעה כל שנה לחודשי הקיץ מדרום הארץ.
שנה שלמה של ציפייה, של מכתבים (בדואר), של אוספים של מדבקות ריחניות של "בובות כרוב".
שנה שלמה של תכנונים, איסוף עיתונים, הקלטות בטייפ רקורדר על גבי קלטות, שנה של איסוף חוויות לקראת החופש הגדול שמהווה החוויה האמיתית של הדבר.
מוציאה את הנייד ומצלמת את שאריות ה"מחנה" של היום.
שולחת לקרן בווצ'אפ, כמעט והתפתיתי לשלוח לה מכתב אמיתי כמו של פעם, את תמונה אחת…
היא עונה לי "מה עם המחנה?" ובום שולחת לה עוד תמונה.
ביחד מעלות את חוויות הילדות על גבי הווצ'אפ.
מביטה על התמונות, על ה"מחנה" על חוויות הילדות,
פרספקטיבה של גיל 44…
מרחק הזמן, התקופות שחלפו, היכולת להתבונן זום out על מה שהיה הילדות שלי,
פייררר התרגשתי.
התרגשתי לחוות את ילדותי ממרחק עשורים, להרגיש שוב את היצירתיות, הריגושים מגלישה על תריס,
משחק בכדור, משכונה של ילדים שנפגשו קיץ אחר קיץ, כתבו מכתבים ושלחו גם יונת שלום.
"כאן היה מכחול ואנו שניים
מציירים ציור בתוך צבעים, שלא יוכלו לדהות
כאן היתה טירה ונהר זורם בלי מים
עברתי רק כדי לראות" מילים: אסתר שמיר
© 2019 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר, פוסט: לילך קרן גרופר
כתיבת תגובה