מצאתי את ייעודי בחיים / מירב ברקוביץ

2 ביולי 2020

מרב ברקוביץ (47) נשואה לארז ואימא לטל (17.5) וניר (16) המדהימים שלי .

כיום מאמנת כושר וקידום הבריאות, מנטורית בנושא של שינוי הרגלי תזונה.

עד שהגעתי לעסוק בייעוד שלי עברתי דרך ארוכה ומשמעותית של חיפושים ואתגרי החיים.


כיום, אני מאמנת כושר החל מגיל 12 עד…..כרגע הכי  בוגר שלי בן 75.

האימונים הם אישיים ומותאמים לכל אחד לפי היכולת הפיזית, הנפשית והבריאותית שלו.

האימונים מוכווני מטרה: העלאת הכושר הגופני, הכנה לצבא, בניית מסת שריר, שיקום…..כל אחד לפי צרכיו ומטרותיו האישיות.

מבחינתי המטרה היא שתהיה תנועה ושהמתאמנים יראו בפ"ג משהו אפשרי ומהנה.

כמו כן, אני מלווה את מי שרוצה וזקוק בתהליך של ירידה במשקל, תוך הכוונה לשינוי אורח חיים, עם הרבה תמיכה.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


בשביל לספר מתי התרחש החיבור שלי לספורט אקח אתכם 16 שנים אחורה…

אחרי הלידה של ניר הייתי בעודף משקל גדול, עד אז לא ממש עסקתי בספורט.

מכיוון שלא יכולתי לסבול את עצמי, נרשמתי לחדר כושר.

עשיתי דיאטה פעם ראשונה בחיי…התאמנתי במרץ והייתי בשוק מאיך שהגוף שלי הגיב לאימונים.

השלתי כ- 25 ק"ג.

קלוריות נשרפו ואיתן השומן, ההיקפים של גופי הצטמצמו,

פתאום גיליתי שרירים בידיים, ברגליים, בבטן הכל היה נראה מוצק!


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


חזרתי לעבודה…ואף אחד לא זיהה אותי…

עבדתי אז כמנהלת שיווק בחברת אופנה גדולה.

משרה מלאה++ אבל לא ויתרתי על אימונים בשום אופן..לא משנה מה עבר עלי באותו היום!.

קמתי שלוש פעמים בשבוע בשש בבוקר כדי להספיק לתקתק תיקים, אוכל, בגדים…בעלי לוקח לגן ואני רצה להתאמן כדי להספיק ב 8:30 להתחיל לעבוד.

הסיבה שלא פספסתי אף אימון הייתה נעוצה בהחלט באדרנלין ובכל הורמוני הרגיעה שהרווחתי באותו יום באימון:

הספורט גרם לי להתחיל את היום בצורה שפויה יותר…למרות שהימים היו ארוכים ואיתם רגשי האשמה לגבי הילדים;

למה הם צריכים להיות כל כך הרבה שעות במסגרות…הם קטנים כל כך…

ומשם לגני משחקים, חברים, הפעלות, אוכל,מקלחות.

בעל במשרה מלאה ולומד לדוקטורט…וככה יום אחרי יום….זה שבר אותי!

לא היה לי ל זמן עם הילדים שלי.


 

 

 

 

 

 

 

 

 


הספורט נתן לי כוח נפשי ופיזי.


אחרי 17 שנות עבודה בחברה הרגשתי מיצוי, לא ממש ידעתי כיצד להמשיך בטירוף.

הרגשתי שמיציתי, למרות שהעבודה הייתה מאתגרת ומתגמלת.

הרגשתי …די!!!!!!

מאסתי בלעשות אותו דבר כל יום (17 שנים).

מאסתי במרתון בו מודדים אותי בכמה כסף הכנסתי לחברה (והכנסתי מלאאא), עמדתי ביעדים וההרגשה הייתה שהיה אפשר עוד כסף ועוד מכירות.

ועוד..ועוד…

טוב אני לא אצא לפנסיה מהמקום הזה…וכמה ששינוי זה מפחיד ועוד בגיל 38…

עם תמיכה ענקית של בעלי…וחברותיי..עפתי על זה ושחררתי…


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


זהו, אני כעת אישה חופשיה!


החלטתי להתפטר!

לא ידעתי מה אני רוצה לעשות ובמה לעסוק…אבל ידעתי מה אני לא רוצה!!!.

במשך השנה שהייתי בבית הקדשתי את זמני לרכיבת אופני שטח ואימוני כח…מעולם לא הרגשתי חזקה ומסופקת כל-כך.

את האופניים הכירה לי השכנה שלי (מיכל הפייה הטובה) כמובן שלפני זה לא רכבתי שטח והיא לקחה אותי לשדות…בום התאהבתי.

תוך חודשיים רכשתי את אופני הכניסה שלי….

ואז החלה לכרסם בנו הכמיהה לעוד ילד.

נכנסתי להריון ואני בת 38…במהלך ההריון התאמנתי, זה עשה לי פלאים בגוף ובנפש: אופניים, משקולות, ריצה..הכללל!!!.


כיף, מרים, עצמתי ואפשרי, למרות שיש נשים שמרימות גבה על נשים הרות שמתאמנות….זה הדבר!!!.

כשאת בהריון ומתאמנת זה לא מובן מאליו, יש איזה מיתוס סביב פ"ג בהריון.

אם הכל בסדר ואתן בריאות…תעופו על זה, זה משכיח בחילות ועייפות, מאוד מרגיע ומרגישים חיוניים.

לצערי הרב ההריון לא התקדם טוב, ונאלצתי לעבור לידה בחודש שישי…אחסוך את מה שעבר עליי….חוץ מזה שזה היה ג ה נ ו ם.

מכל הבחינות.

חזרתי הביתה בלי ילד, עם חלב בחזה, הורמונים בשמיים ופגשתי ילדים חמודים עם הרבה שאלות.

החזרה הביתה בלי תינוק הייתה קשוחה ביותר.

הרבה בכי, ריקנות פיזית ונפשית, הייתי מסתכלת על טל וניר ובוהה..היה יכול להיות לי עוד ייצור מדהים כמוהם.

קשה לתפקד, קשה לישון ,לאכול…היה עצוב..ממש עצוב.

ועוד לקרוא לזה לידה שקטה…שום דבר שם לא שקט.

 


מזל שחברותיי, משפחתי ובעלי היו שם להרים אותי.

שאבתי מלא מלא כוח ממעמקי נפשי.

אחד הדברים שהרים אותי זאת ההחלטה שאני עושה עכשיו מה שטוב לי וההרשמה לווינגיט נתנה לי תקווה ואופק חדש.

יש למה לצפות!


ברגע שהתאפשר לי, חזרתי להתאמן,

מצאתי את הנחמה שלי בפעילות הגופנית.


מתוך הטראומה הזו הגיעה התובנה שאני חייבת לעשות מה שאני אוהבת…ואחרי זמן מה נרשמתי לווינגייט לקורס מדריכי כושר ובריאות.

קורס להנאתי, לא חשבתי שזה מה שאני אעשה…

כשאני עומדת להתחיל ללמוד בדיוק אז, אמא שלי היקרה חלתה בסרטן…

וככה שנת הלימודים שלי נראתה, קשה ומאתגרת, לא חשבתי לרגע לוותר.

אמא שלי עודדה אותי להמשיך וללמוד.

התקופה של הלימודים בצל מחלתה של אימי הייתה קשה עלי,

אימי הייתה אז בת 58…(צעירה ויפה), אף אחד בעולם ושום דבר בעולם לא מכין אותנו להיפרד מהורה ככה.

כל מה שרציתי היה לתמוך בה ולהיות איתה.

שיתפתי אותה בחוויות הלימודים שלי, ממש העברתי לה קורס…רק להשכיח קצת את הסבל.

כל פעם שיצאתי ממנה לקח לי זמן להתאושש.

לא נורמלי לראות את היקר לך מכל נגמר לך מול העיניים, הייתי חלשה.

הדבר היחיד שקצת הרים אותי…זה לצאת לרכב ביער בשדות…בחוץ בשטח, שם הייתי נטענת מחדש.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


סיימתי את הלימודים

והיקרה לי מכל נפטרה.


מתוך הקושי…ועל מנת לא לשקוע…ולהמשיך קדימה…

נרשמתי לקורס קידום בריאות…והתחלתי לעבוד במכון כושר ציבורי.

בגיל 40 עבדתי בשכר מינימום עם חבר'ה אחרי צבא…והחוויה הזו הייתה חוויה חיובית, מעצימה וכיפית.

היה מעניין לעבוד עם חבר'ה שיכולים להיות הילדים שלי, ממש משעשע. לא ראיתי בזה תפקיד קטן…זה היה אחר,

התגמול הכספי לא הניע אותי בשלב הזה….רק עניין ואתגר.

כולם פירגנו לי…היה מצחיק וחוויתי הווי חדרי כושר.


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


קורס קידום הבריאות גרם לי לשנות מחשבה…שאבתי המון מידע…

הקורס עוסק בגישה המוטיבציונית, כיצד לעשות שינוי מתוך מוטיבציה פנימית.

את הקורס העבירה לנו אישה מדהימה ועוצמתית בשם אורנה וינצינגר.

היא לימדה אותנו לעבוד עם אנשים ממקום מכיל ולא שיפוטי, זה היה קורס על גבול הטיפולי לסטודנטים


היה מרתק וקיבלתי עוד ארגז כלים.

התחלתי ליישמו על מתאמנים בחדר הכושר…לאט לאט פנו אליי אנשים שאאמן אותם.

תוך חצי שנה מצאתי את עצמי בחדר קטן בבית מאמנת אימונים אישיים (בשלב הזה פרשתי מחדר הכושר),

ומסייעת לאנשים לעשות מהפך בחייהם תוך כדיי אימונים וליווי תזונתי.

השמועה פרחה לה מפה לאוזן ואיתה כמות המתאמנים.


התחושה שאני מצליחה לגעת ככה באנשים…זה מטורףףףףף.


המשכתי להתמקצע.

עשיתי קורס אימונים פונקציונאלים בקמפוס שיאים.

השתתפתי באתגרי ספורט בקפריסין..מסלולי מכשולים..

בשנת 2017 השתתפתי בתחרות אליפות ישראל בפאוור ליפטינג.

תחושת עוצמתית מטורפת אפפה אותי….

היה מדהים, האימונים הקשים (עם פציעה בדרך)…נהנתי מהכל!

אסור לנו לוותר אף פעם!!!

הכל אפשרי אם רק נחליט.


בשנת 2019 עשיתי אתגר ריצה במשך 3 ימים בקפריסין.

בשנת 2020 קורס פילאטיס מזרן אצל דליה מנטברג.

כיום יש לי סטודיו לאימונים אישיים.


מצאתי את ייעודי בחיים!!!


איזה כיף לי!

אני מאמינה בלב שלם שכל אחד יכול,

אני מאושרת שאני מצליחה לגעת באנשים…נערים נערות נשים גברים…הגיל השלישי..

אני במקום שלי.


תאמינו בעצמכן, אתן יכולות לעשות הכל!

תמלאו את המוח שלכן במחשבות טובות

תדמיינו איך אתן משיגות את מה שאתן רוצות וזה יגיע!

תתחברו לאני הפנימי שלכן, אתן יודעות הכי טוב מה טוב לכן…

תניעו את המכונה המופלאה שנקראת גוף והיא תשיב לכן


© 2020 כל הזכויות שמורות ללילך קרן גרופר פוסט: מירב ברקוביץ

  • תגובה / המלצה פורסמה ע"י: נטעלי פרידמן

    המאמנת הכי אלופה בעולם❤❤ לימדת אותי איך לאהוב אורח חיים בריא ופעיל, מילדה שלא ידעה מה זה ספורט לילדה שמכורה אליו.
    אני זכיתי במאמנת מקסימה שכמוך שתמיד יודעת לפרגן ולהגדיל אותי. מאחלת לך הצלחה בכל מה שרק תעשי😍😍😍

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הוסף תגובה או המלצה

*